איך תוכלי לשמור על עצמך בעת הפציעה העצמית

מספר דברים שצריך לזכור אם החלטת שאת חייבת לפגוע בעצמך

* אל תחלקי אמצעי חיתוך ופציעה עם אף אחד אחר; את עלולה להידבק באותן מחלות (צהבת, איידס
וכו’) בהן נדבקים מכורים בגלל שימוש במחטים של אחרים.
* נסי להשאיר את החתכים שטחיים. החזיקי ציוד עזרה ראשונה בטווח יד, וודאי שאת יודעת מה לעשות
במקרה חירום.
* עשי רק את המינימום ההכרחי כדי להקל את המתח. הציבי לעצמך גבולות. החליטי כמה את עומדת
להרשות לעצמך לעשות(כמה חתכים/כוויות חבלות, כמה עמוק/רציני, כמה זמן תרשי לעצמך להקדיש
לפציעה עצמית), שמרי על הגבולות האלה, נקי וחבשי את עצמך לאחר מכן. אם את מצליחה לעמוד בכל
אלה, את לפחות מפגינה מידה מסוימת של שליטה בפציעה העצמית שלך.

מה זה "כאב מזויף" ולמה זה חשוב?

התפישה של "כאב מזויף" עוזרת להסביר מדוע כישורי העמידה-בלחצים הם כל-כך חיוניים.
בחינה של עצמי וראיונות עם אחרים שכנעו אותי שאחת הסיבות לכך שאנשים פוצעים את עצמם היא כדי
להטות את הכאב הבלתי ידוע, המפחיד, לזה ה"מזויף", ל- "כאילו" כאב מובן, ונשלט במידה מסוימת.
כינוי התופעה הזו "כאב מזויף" אינו מתכוון לומר בשום אופן שזה לא כואב; זה מאד כואב.
כשזיכרונות, או מחשבות, או אמונות, או אירועים – מכאיבים בעוצמה, במקום לעמוד מולם ולהתמודד
"ישירות" עם הכאב ה- "אמיתי", לפעמים אנחנו מטים את המתח לעבר כאב שנתפס כמובן ובר-שליטה,
כמו זה של פציעה-עצמית. הרגשות האמיתיים הקשורים למאורע ממנו את נמנעת, מוסתרים ע"י המצב
שיצרת כדי להטות את עצמך מהם. זה עדיין נורא כואב, אבל זה כאב מוכר ונשלט, בו בזמן שהכאב
האמיתי, ממנו את נמנעת, נראה מפחיד ומאיים להשתלט על עולמך כמו מפלצת טורפת.

זה קל לפנות לכאב "המזויף". הניסיון למצוא את מקור המתח יכול להיות מאד מאיים, משום שלעיתים
קרובות את לא יודעת מה את עומדת לשחרר. כאב מזויף, למרות היותו מאד טראומטי ומכאיב, הוא
משהו שאת מבינה, יכולה לשלוט בו ולעמוד בו. הוא מוכר, לא מסתורי ומפחיד כמו הכאב האמיתי
שמאחוריו. את עלולה לחוש שאם אי פעם תחשפי עצמך לכאב האמיתי – תאבדי שליטה: "אם אי-פעם
אתחיל לבכות, לא אוכל להפסיק" או "אם ארשה לעצמי להתרגז בגלל זה, לא אוכל להפסיק לצרוח".

במקום זאת, את מטה את הלחץ מכוון הזיכרונות או ההרגשות שעוררו אותו, לעבר פציעה עצמית. פציעה
עצמית היא מפתה. את שולטת בה. את מכירה את הגבולות אפילו כשאת מרגישה חסרת שליטה. יש בה
הגיון והיא גורמת למתח להעלם, לפחות לזמן מה. זה מנגנון מחוכם – הוא לוקח את מה שנראה כבלתי
נסבל והופך אותו למשהו בר-שליטה. הבעיה היחידה היא שכאשר את מסיטה את הכאב, את לעולם לא
מתעמתת ישירות עם מה שגרם לסערה כזאת בחייך. כל-עוד את מתעלת את הלחץ לעבר כאב מזויף, לא
תעסקי בכאב האמיתי, והכוח שלו לא יפחת לעולם. הוא ימשיך לחזור, ואת תאלצי להמשיך לפצוע את
עצמך.

את חייבת להתמודד עם הבלתי-נסבל אם את רוצה שהוא יאבד את כוחו עליך אי-פעם. בכל פעם שאת
ניצבת בגלוי מול הכאב האמיתי ועומדת במתח שהוא יוצר, הוא מאבד מעט מכוחו עליך, ובסופו של
דבר הוא יהפוך לזיכרון ותו לא. התהליך דומה לפיתוח עמידות לסם. משתמשים מכורים לוקחים כל
פעם מנה גדולה במקצת מהקודמת, עד שבסופו של דבר הם משתמשים בכמויות כאלה שהיו הורגות את
האדם הממוצע. האירועים המרעילים בעברך פועלים באופן דומה. חשיפה (בעזרת תרפיסט מיומן) תבנה
במשך הזמן את יכולת העמידה שלך מול אירועים אלה ותאפשר לך להניח אותם מאחוריך. מילת המפתח
היא ללמוד לשאת מתחים.

הפסקתי לפני שבועות אחדים, אבל אני עדיין מוטרדת ללא הרף במחשבות על פציעה-עצמית…

זה לא יוצא דופן לאנשים להמשיך לחשוב באובססיביות על פציעה-עצמית במשך זמן מה לאחר שקיבלו
החלטה להפסיק. גרימת כאב לעצמך היתה חלק עצום מחייך עד לאחרונה, ואת רגילה לעסוק בזה. את
עשויה לחשוב שאת אמורה "להירפא" עכשיו ושכל המחשבות על פציעה עצמית יתנדפו באורח פלא מראשך,
כך שכשאת תופסת את עצמך חושבת על סכין-הגילוח או המצית או מה שלא יהיה, את כועסת ומתוסכלת
והודפת את המחשבות.

) Wilson & Foa1991) מטפלים במחשבות טורדניות ע"י שילוב של מתן רשות לעצמך לחשוב על כך
וטכניקות חשיפה/התרגלות משולבות במניעת טקסים (ריטואלים). הכוונה בחשיפה היא להעמיד את האדם
שוב ושוב מול המצב לגביו הוא אובססיבי, והתרגלות מתרחשת כאשר אחרי הרבה חשיפות ללא הפעולות
הרגילות, האדם מתרגל למצב שחדל מלגרום לו למתח.

כדי לאמץ שיטות אלה, ראשית עליך לארגן לעצמך סביבה בטוחה. אם את בהלך-רוח שבו יש סבירות
גבוהה לביצוע פציעה עצמית, עדיף להשתמש בטכניקות הסחה כדי לעבור את הנקודה הזו. ארגני לעצמך
אדם תומך אליו תוכלי להתקשר אם הטכניקה הזאת תביא אותך להצפה רגשית. נסי לעמוד בכך ככל
שתוכלי, אפילו אם תרגישי לא נוח.

ראשית, קבעי לעצמך שני פרקי זמן בני – 1510 דקות מדי יום. בחרי בזמנים כאלה שבהם תהיי לבדך
ותוכלי לחשוב ללא הפרעה. כדי להתחיל, כווני שעון מעורר למשך הזמן המתוכנן. אח"כ חשבי על
פגיעה בעצמך. חשבי על איך זה ירגיש, איך תרגישי לאחר מכן, עד כמה את רוצה לעשות זאת – כל
המחשבות האלה שאת מנסה לדכא. היי לחוצה ככל שאת מסוגלת, והתמקדי בנושא של פציעת עצמך. את
עשויה לגלות, במיוחד לאחר כמה פעמים ראשונות, שאת נעשית ממש משועממת לקראת סיומו של פרק
הזמן שהקצבת לעצמך. זה סימן טוב – את מתחילה להיות מורגלת.

כשהזמן מסתיים, הפסיקי לחשוב על פציעה עצמית. אם מחשבות על רצון לפצוע את עצמך תוקפות אותך
בזמנים אחרים במשך היום, הכירי בהן, והזכירי לעצמך שתחשבי עליהן אח"כ, כשיגיע הזמן. אח"כ
תני להן ללכת. אם הן חוזרות, חזרי על התהליך. אל תדחקי אותן או תתעלמי מהן; רק הכירי בהן
והזכירי לעצמך שזמנם יגיע עוד מעט, ותני להן ללכת.

אחרי שבוע בערך תחושי בשיפור (יכול להיות שאפילו לאחר ימים ספורים). דבר חיוני אחד: בכל
מקרה, אל תוציאי לפועל את המחשבות על פציעה עצמית. הן רק מחשבות, ואת יכולה להשתמש באותם
כישורים שרכשת להפסיק את הפציעה העצמית כדי לעבור את הזמנים האלה. כדי שההתרגלות תתרחש, את
צריכה לעבור את החשיפה מבלי לחזור להתנהגות הישנה. השתמשי בדרכי ההסחה ובתחליפים של מניעת
הפציעה-העצמית.