שימי לב: פרק זה מכיל חומר רגיש. אם את פוצעת את עצמך עכשיו או בעבר, דאגי לעצמך לסביבה
בטוחה לפני שאת קוראת את הפרק הזה; זה יכול להעצים את רצונך לפגוע בעצמך.
מיון סוגי הפגיעה-העצמית
כולנו עושים דברים שאינם טובים לנו ולכן הם פוגעים בנו. אנחנו גם עושים דברים שגורמים לסבל
אבל הם בעיקר מכוונים להשגת מטרות אחרות. לגבי חלק מהפגיעות העצמיות יש אישור/עידוד מבחינה
תרבותית, בזמן שסוגים אחרים נחשבים פתולוגיים. היכן עובר הקו?
קל מאד למתוח את הקו לגבי מעשים של פגיעה פיזית מכוונת וישירה. למשל, אם את עושה חתכים בזרוע
או מכה את עצמך בפטיש אלה בבירור מעשים של פציעה עצמית. מעשים כמו אכילת-יתר, עישון, חוסר
בפעילות גופנית וכו’, הם מזיקים לאדם לטווח הרחוק, אבל המטרה הנכספת של ההתנהגות עצמה אינה
נזק גופני מיידי. מה, אם כן, לגבי מעשים כמו קעקועים וניקובי חורים בהם שינויים פיזיים בגוף
נעשים במכוון וזו מטרתם?
הצעד הראשון בסיווג פציעה עצמית, כפי שהוצג ע"י ) Favazza1996), הוא למיין/לברור מה הופך את
סוג הפציעה העצמית לפתולוגי, בניגוד לדברים שהחברה מעודדת. נמצא שסוגי הפציעה העצמית שהחברה
מעודדת נופלים לתוך שתי קבוצות: טקסיים ופרקטיים. חירור וקעקוע יכולים להתאים לשתיהן.
מעשים ריטואליים נבדלים מפרקטיים בכך שהם משקפים מסורת של הקהילה, בד"כ קיימת סימבוליות
עמוקה ברקע, והם מייצגים דרך של הפרט לקשר עם הקהילה. טקסים מתבצעים למטרות ריפוי (בד"כ
בתרבויות פרימיטיביות), הם ביטוי לרוחניות והארה רוחנית, ומסמנים מקום בסדר החברתי. באשר
לפרקטיים, מצד שני, מונחת ביסודם מעט מאד משמעות עבור מבצעיהם, ולרוב זו אופנה חולפת. זה
נעשה למטרה של קישוט והפגנת הזדהות עם קבוצה תרבותית מסוימת.
ניתן לחלק/לסווג את הפציעה העצמית שהחברה אינה מעודדת (הפציעה העצמית הפאתולוגית) כמעשה
התאבדותי, הטלת מום (שבהמשך מתחלק לעיקרי/ראשי, סטריאוטיפי, ושטחי/מתון), או כהתנהגות לא
בריאה.
מתייחס למידת הכוונה של ההתנהגות ) Kahan1984 3) התייחסו לקושי שבסיווג הפציעה העצמית. הם התחילו בכך שזיהו
מלאה להשפעתה המזיקה והיתה שם כוונה מודעת לגרום להשפעה הזו, זה נחשב לישיר. אחרת זו דרך
פגיעה בלתי-ישירה.
קטלניות
מתייחס לסבירות המוות, המיידי או בעתיד הקרוב, כתוצאה מהמעשה. מעשה קטלני הוא זה בעל הסבירות
הגבוהה שיסתיים במוות, ומוות הוא בד"כ כוונת המבצע.
חזרתיות
מתייחס לשאלה האם המעשה בוצע רק פעם אחת או הוא חוזר על עצמו לעיתים קרובות לאורך זמן.
הטבלה הבאה נותנת דוגמאות לכל צירוף אפשרי של מרכיבים אלה:
הגדרות של פציעה עצמית מתונה/שטחית
את ההגדרה הטובה ביותר, אולי, ניתן למצוא אצל Stanley & Winchel, הם מגדירים אותה כ-
ביצוע של נזק מכוון לגופו של האדם עצמו. הפגיעה נעשית כלפי עצמו, ללא עזרת אדם אחר,
והפציעה מספיק רצינית כדי לגרום נזק לרקמות (כמו צלקות). מעשים שמתבצעים מתוך כוונת התאבדות
או קשורים להתעוררות מינית, אינם נכללים בהגדרה זו.
עפ"י מילון הרפואה, הסיעוד והבריאות של ) Mosby1994):
הטלת-מום עצמית, סיכון גבוה -
אבחנה סיעודית… מוגדרת כמצב שבו הפרט נמצא בסיכון גבוה לפצוע אך לא להרוג את עצמו, וזה
גורם לנזק לרקמות והקלה במתח. גורמי הסיכון כוללים השתייכות לקבוצת-סיכון, חוסר יכולת
להתמודד בצורה בריאה עם מתח נפשי/חברתי גובר, תחושות דכאון, דחייה, שנאה-עצמית, חרדת נטישה,
אשמה, דפרסונליזציה, פקודות הזייתיות, צורך בגירוי חושי, חסך אמוציונאלי הורי, ומשפחה
לא-מתפקדת.
קבוצות הסיכון כוללות אנשים עם אישיות גבולית (בעיקר נשים בגילאים 16 25), אנשים במצב עד
פסיכוטי (לעיתים קרובות גברים בגיל ההתבגרות המוקדמת), ילדים עם הפרעות רגשיות או ילדים
מוכים, אנשים עם היסטוריה של פציעה עצמית, ואנשים עם היסטוריה של התעללות פיזית, רגשית, או
מינית.
(Malon & Berardi1987) מסכמים את התהליך שנמצא בבסיס הפציעה העצמית, כפי שהם מאמינים:
חוקרים גילו דפוס משותף בהתנהגות של פציעה עצמית נראה שהגירוי הוא איום של פרידה, דחייה,
אכזבה. מה שמשתלט על הפרט הוא תחושות של מתח עצום ובידוד הנובעות מחרדת נטישה, שנאה עצמית,
וחשש מפני חוסר יכולתו לשלוט באגרסיה שלו. החרדה גוברת ומגיעה לשיאה בתחושת ריקנות וחוסר
ממשות שגורמים לשיתוק רגשי ודפרסונליזציה. ביצוע החתכים זו דרך פרימיטיבית להלחם
בדפרסונליזציה המאיימת.
המידע הנ"ל עוסק בעיקר בפציעה עצמית מתונה/שטחית, שהיא ישירה, חוזרת על עצמה, ובקטלניות נמוכה.
בהמשך נחלק אותה לקומפולסיבית ואימפולסיבית.