ככל שנרצה שכך יהיה, פציעה-עצמית אינה משהו שאפשר לקפל בתוך פינה קטנה של החיים, מקום בו היא
אינה נוגעת בשום דבר אחר. אפילו לאחר שחדלת, זה ממשיך להשפיע על מי שאת ואיך את מתקשרת עם
אנשים. הצלקות מגלידות, אבל לעולם אינן נעלמות לגמרי. תחושות ניכור עשויות לשקוע אבל עדיין
לארוב מאחורי הקלעים. אם את עדיין פוגעת בעצמך, החיים נעשים אפילו עוד יותר מסובכים. פרק זה
מכוון להציע מספר תשובות לשאלות הייחודיות שפ.ע. מביאה לחייך: לספר לאחרים, לענות על שאלות
מביכות/פולשניות, הסתרה וריפוי צלקות, ומספר עצות רפואיות. אני לא רופאה, ודפים אלה מובאים
למטרת אינפורמציה בלבד. אין כוונה לאבחן או לטפל.
יציאה מהארון
להודות בפני האנשים שבחייך שאת פוצעת את עצמך מקבילה במידה רבה לתהליך היציאה מהארון של
הומוסקסואלים. רשימת הדברים אותם את צריכה לקחת בחשבון כשאת מחליטה לספר לאלה שאת אוהבת על
דרך ההתמודדות שלך עם לחצים, לקוחה מרשימת ה- "יציאה-מהארון" של ) Kaufman & Bass1996)
ההנחה כאן היא שתספרי לאנשים על הפציעה העצמית שלך בשיחה, אבל זו אינה הדרך היחידה לצאת
מהארון. חלק מהאנשים מצאו שלכתוב את כל מה שהם רוצים להגיד ולתת את זה למישהו, זו דרך שעבדה
בשבילם. אם את בוחרת בדרך זו, לכי עם הקו המנחה הכללי שלמטה, וודאי שתישארי זמינה לשיחה
אחרי שאותו אדם קרא את מה שכתבת לו. אם את מחליטה לעשות זאת באמצעות אימייל, הייתי מציעה
שתמשיכי מיד לאחר מכן בצ’ט או בטלפון.
היי מוכנה, למרות זאת, לתת לאדם השני זמן לעכל – אם את מנסה להמשיך והוא אומר: "הייתי רוצה
לחשוב על זה זמן מה", תני לו מרחב. בקשי ממנו להגיד לך מתי הוא מוכן לדבר, והניחי לו.
היי רגישה לרגשות של האחרים
זה יכול להיות קשה כמעט באותה מידה עבורם לשמוע את זה, כמו לך לספר להם. הביני שקרוב לוודאי
הם תוהים מה רע עשו, ואיך היו יכולים למנוע ממך כל-כך הרבה כאב, או מדוע "חלית". את לא
צריכה לקבל את השיפוט הערכי שלהם לגבי פציעה עצמית אבל היי פתוחה לשמוע מה יש להם לומר לגבי
זה. את יכולה ללמוד משהו, וללמד אותם הרבה.
הסבירי שיציאה מהארון היא מעשה של אהבה
הניחי להם לדעת שהחלטתך לספר להם על הפציעה העצמית היא סימן של אהבתך אותם וביטחונך בהם.
לרוב, אדם מחליט לספר למישהו על הפציעה העצמית שלו/ה מפני שהוא אוהב אותו, רוצה או זקוק
לתמיכה האוהבת שלו, ועייף מלהסתיר חלק שלם שלו/שלה מפניו. הרצון להיות פתוח ולתת אמון גוברת
על הפחד מדחייה, שנאה או גועל. הבהירי לאדם לו את מספרת על הפציעה העצמית שאת לא מנסה
להעניש, לתמרן או להעמיס עליו רגשי אשמה.
בחרי מקום פרטי וללא הגבלת זמן
זה עסק רציני. בחרי בזמן שבו כל הנוגעים בדבר יהיו זמינים לשיחה ארוכה. עשי זאת במקום בו
כולם ירגישו בנוח, ושבו לא יהיה חשש שמישהו אחר יאזין. אם את ממהרת או פוחדת שאנשים אחרים
בסביבה ישמעו ויגיבו, לא תוכלי להעניק את מלוא תשומת הלב לשיחה, וכך גם כל אחד אחר.
אל תספרי לאחרים בכעס
אל תשתמשי בפציעה העצמית שלך כבנשק: "טוב, תראה, אתה גרמת לי לחתוך/לכוות/להכות!" כדי לקבל
את האהבה וההבנה אותם את מחפשת, את צריכה לתת קצת בחזרה. השאלה אם אותם אנשים להם בחרת לספר
את סודך תרמו לבעיה שהובילה לפציעה העצמית או לא – אינה רלוונטית לשיחת היציאה-מהארון. אם
את מתחילה לכעוס ולהאשים, את גורמת לאחרים להיכנס להתגוננות והם יכעסו. כל התהליך יתקע,
ויהפוך להיות מאד בלתי נעים ובלתי יעיל. שימוש בפציעה עצמית כבנשק גם יגביר, קרוב לודאי, את
הסיכוי שאותם אנשים בפניהם תתוודי, יגיבו בדיוק בדרך בה קיווית שלא יגיבו.
חשבי על האפשרות לצרף בן/בת-ברית
אם יש לך חברה או מטפלת שמבינים את הפציעה העצמית שלך, אולי תרצי לבקש מהם להיות נוכחים
בשיחה. צד שלישי ניטרלי יכול לעזור לשמור על אוירה רגועה.
ספקי אינפורמציה רבה ככל האפשר
ככל שיודעים יותר על משהו, כך פוחדים ממנו פחות. אנשים רבים מעולם לא שמעו על פציעה עצמית או
לחילופין – קראו כתבות סנסציוניות בצהובונים. היי מוכנה לתת להם ספרים או שמות ספרים,
מאמרים, כתובות אתרים ברשת וכו’. אספי אינפורמציה רבה ככל האפשר כך שתוכלי לענות על
שאלותיהם במדויק ובכנות.
היי מוכנה לענות על שאלותיהם
יכול להיות שתצטרכי ללמד אותם על פציעה עצמית. עודדי אותם לשאול כל שאלה שיש להם. אם הם
שואלים משהו שאין לך תשובה לגביו, השיבי: "אני לא יודעת" או "אני לא יכולה לומר" או אפילו
"אני מעדיפה לא להיכנס לזה עכשיו". היי פתוחה ככל שתוכלי. יכול להיות שתרצי לצפות את
שאלותיהם מראש ולהכין את עצמך לתשובות לפני היציאה-מהארון. את יכולה לשאול אנשים שכבר עשו
זאת, ולקבל כמה רעיונות.
את גם צריכה שתהיה לך איזושהי תוכנית בראש לגבי מה את רוצה לעשות בנוגע לפציעה העצמית שלך -
הם עומדים לשאול את זה. האם את מעונינת בטיפול? מאיזה סוג? אם לא, מה הרציונל שעומד מאחורי
הסירוב? האם את רוצה שהם יעזרו לך לחדול או לשלוט בזה? איך הם יכולים לעזור? איזו התנהגות
שלהם פולשנית מדי ואיזו לא? זה הזמן המתאים להתחיל להציב גבולות.
לא הכרחי להעלות את הנושאים המטרידים ביותר כבר בשיחה הראשונה
אל תתחילי בתיאור צבעוני מפורט של אותה פעם בה נזקקת ל-43 תפרים ועירוי. קרוב לודאי שהכי
טוב זה להימנע מתיאור גרפי של מה שאת עושה; אם את נשאלת על כך, פשוט תעני: "אני חותכת לעצמי
את הזרוע" או "אני מכה בקיר עד שיש לי חבורות" או כל דבר אחר. נסי לא להעמיס עליהם יותר מדי
בשיחה הראשונה. את יכולה לתת להם פרטים (אם זה הכרחי) בשיחה אחרת.
סמכי על יכולת השיפוט של עצמך
עשי מה שנראה לך טבעי. את מכירה את עצמך ואת משפחתך ואת חבריך הרבה יותר טוב מאשר אני אכיר
אותם אי-פעם.
המשיכי לתקשר
היי מוכנה לדבר עם האנשים אותם שיתפת בסודך על תגובותיך, ובקשי מהם לשתף אותך במחשבותיהם.
תקשורת נעשית לשני הכוונים.