עפ"י Favazza ניתן לחלק את הפציעה העצמית לשלושה טיפוסים/סוגים. פגיעה קשה (הכוללת
דברים כמו סירוס, קטיעת איברים, עקירת עיניים וכו’) היא נדירה יחסית, ובדרך כלל קשורה
למצבים פסיכוטיים. פציעה עצמית סטריאוטיפית כוללת את הטחת-הראש הקצבית וכו’, נצפית אצל
אוטיסטים, מפגרים ופסיכוטיים. הסוג הנפוץ ביותר, והנושא של האתר הזה נקרא שטחי או מתון. זה
יכול לכלול חתכים, כוויות, שריטות, מריטת-שיער, שבירת-עצמות, מכות, הפרעה להחלמת פצעים, וכל
דרך שהיא הגורמת לחבלה עצמית. גם במחקרים קליניים וגם בסקרים בלתי רשמיים, הדרך הפופולרית
ביותר היא חתכים, ואזורי הגוף הנפוצים ביותר הם שורש כף-היד, הזרוע והחלק הפנימי של הירך.
אנשים רבים השתמשו ביותר מדרך אחת, אבל אפילו להם היתה שיטה אחת או שתיים ואזורי גוף
מועדפים.
פגיעה עצמית קומפולסיבית
עפ"י ) Favazza1996), אפשר להוסיף ולחלק גם את הפציעה העצמית המתונה לשלושה טיפוסים:
קומפולסיבי, אקראי וחזרתי. הקומפולסיבית שונה במהותה משתי האחרות, והיא קשורה יותר להפרעה
אובססיבית-קומפולסיבית (OCD) .
היא כוללת מריטת -שיער, חיטוט בעור, וקילוף העור לצורך הסרת פגמים נראים. מעשים אלה עשויים
להיות חלק מהטקסים של ההפרעה, כשמעורבות בהן מחשבות אובססיביות. לפציעה העצמית הקומפולסיבית
יש בד"כ אופי ושורשים שונים מאלו של האימפולסיבית.
פגיעה עצמית אימפולסיבית
גם האקראית וגם החזרתית הן פעולות אימפולסיביות, וההבדל ביניהן נראה כעניין של כמות. האקראית
מתבצעת לרוב ע"י אנשים שלבד מזמן הפגיעה אינם חושבים על הנושא, ואינם תופשים את עצמם
כפוצעים את עצמם. אצלם זה בד"כ סימפטום של הפרעה נפשית אחרת.
מה שמתחיל כפציעה עצמית אקראית עלול להסלים לפציעה עצמית חזרתית, שנחשבת ע"י אנשי מקצוע רבים
לציר נפרד של הפרעת שליטה-בדחפים. Favazza מציע להתייחס אליה כך, עד אשר פציעה עצמית תוכר
כקטגוריה נפרדת ב-DSM .
פציעה עצמית חזרתית מאופיינת ע"י התמקדות במחשבות על פציעה עצמית אפילו בזמן שהיא לא מבוצעת
בפועל, והזיהוי-העצמי הוא של פציעה עצמית (Favazza, 1996). פציעה עצמית אקראית הופכת
לחזרתית, כאשר מה שהיה קודם סימפטום, הופך עכשיו למחלה כשלעצמה (כמו שניתן לראות בדרך בה
רבים מאלו שפוצעים את עצמם מתארים את הפציעה העצמית כ- "ממכרת"). היא אימפולסיבית מטבעה,
ולעיתים קרובות הופכת לתגובה רפלקסיבית לכל סוג של מתח, חיובי או שלילי. כמו מעשנים המחפשים
סיגריה כאשר הם מוצפים, כך הפ.ע. מחפשים מצית, או סכין גילוח, או חגורה כשהדברים נעשים
‘יותר מדי’ עבורם.
במחקר על בולימיות שפוגעות בעצמן ניסו ) Santonastaso & Favaro1998) לעשות הבחנה בין אלה
מהמעשים שהיו קומפולסיביים בטבעם, לבין האימפולסיביים. הם מדווחים שהקאות, כסיסת צפורניים
חמורה, ותלישת שיער – יש בהם הרבה מהפקטור הקומפולסיבי, בזמן שניסיונות התאבדות, שימוש לרעה
במשלשלים, חיתוך עצמי וכוויות עשירים בפקטור האימפולסיבי.
האם צריכות פציעות-עצמיות להיחשב לניסיונות התאבדות כושלים או מניפולטיביים ?
1998) Favazza) טוען בהחלטיות ש-
הטלת-מום-עצמית נבדלת מהתאבדות. רוב המחקרים והסקרים מאשרים את ההבדל ביניהם… קיימת הבנה
בסיסית שאדם שבאמת מנסה להתאבד מחפש לשים קץ לכל הרגשות, בעוד שאדם שפוצע את עצמו מחפש
להרגיש יותר טוב.
למרות שלעיתים מתייחסים להתנהגויות אלה כ- "פארה-התאבדות", רוב החוקרים מכירים בכך שאלו
שפוצעים את עצמם בד"כ אינם מתכוונים למות כתוצאה ממעשיהם. "פציינטים שפוצעים את עצמם סובלים
לעיתים קרובות מנידוי חברתי, ובמצב של דיכאון, הם עלולים לנסות להתאבד". כך, למרות שפציעה
עצמית אינה התנהגות עם כוונה אובדנית, היא יכולה להוביל בקלות למחשבות אובדניות ואפילו,
כשהאדם שפוצע את עצמו הולך רחוק מדי, להתאבדות. ) Herpertz1995) מציין שהאנשים שפוצעים את
עצמם מבחינים בין מעשים של פציעה עצמית לבין אלה האובדניים, ו-) Farrand & Solomon1996)
אומרים ש- "למרות שההבחנה בין מעשי פציעה עצמית והתאבדות יכולה להיטשטש, המשמעות שלהם לא".
מה שכן עולה, הוא קשר בין שתי ההתנהגויות במובן זה שהאחת (פציעה עצמית) משמשת כאלטרנטיבה
לשניה (התאבדות), והיא המועדפת. בסקירת הספרות העוסקת בפציעה עצמית מציין Favazza שרק
לאחרונה הפכה להיות מקובלת ההכרה שפציעה עצמית היא צורת התמודדות חולנית, זאת שהאדם פונה
אליה כשנראה לו שאין מנוס מהתאבדות.
סקרים לא פורמליים שנערכו ברשת מגלים שרבים מאלו שפוצעים את עצמם מודעים היטב לחבל הדק עליו
הם מהלכים, אבל הם מתעבים רופאים ואנשי בריאות הנפש, אשר טועים בהבנת מעשיהם ומייחסים להם
כוונות התאבדות, במקום לראות אותם כניסיונות נואשים להימלט מהתאבדות, מה שבד"כ נכון.