שוברות שתיקה

בס"ד לק"י בינ"ו
בכל עת אשר ישאיך לבך,
עלות אל-על,
הֶיֶה כארי גיבור!
דע כי כח וחיים לך ירד.
אל תירא!!!
אור הנשמה יוסיף לך אומץ...
אל תפחד!!!
כי עוזך עֹז נצח.
חיים גמא, שאף אורים לרוויה.
(הרב קוק זצ"ל)

1.7.04
אי שנקרא "אי שפיות"

אל תנסה להבין מהי אי שפיות,
אדם פשוט יחשוב שזהו רגע של שטות.
זהו גבול דק באדם, באשיות ובנפשו,
שנמצא היכן שהכאב בפנים גדול מנשוא.
זהו רגע שבו גבול דק מאוד
מפריד בין לשלוט בכל, לבין לשקוע עמוק
גבול בין שליטה על מעשים ומחשבות
לבין הרצון להפסיק את הכאב העמוק.
רצון של גוף וגם נפש,
רצון עז שייגמר הסבל.
צריך להישאר בשליטה, לא ליפול.
להיאחז במה שרק אפשר, כדי לצוף מעל הכל.

ואז, כשהרגע חולף ונשארה בנו חיוּת,
כאשר הצלחנו להישאר שוב בצד השפיות,
מתחילים לצוף מעל החיים,
ממשיכים כרגיל עם כאב עמום לרגעים לא מעטים.

אבל אל תשכח לרגע קט,
כי לא תוכל להבין באמת מה מתרחש שם.
יש ביכולתך לדעת, לתמוך, לא לנטוש,
אך לא תוכל להבין את הכאב העמוק...

1.2.04
לפני שיהיה קצת טוב...

יש לי בלבול במילים ובלבול במחשבה,
הכל עולה והכל נשאר בקופסא.
וצריך לזכור טוב, טוב,
כי לפני שיהיה קצת יותר טוב,
יהיה עוד קצת גרוע מאוד.
אני מחכה לרגע שבו יהיה טוב,
לרגע שאסיים לעשות את כל הטעויות,
לרגע שבו אדע מה יש לי שם בפנים,
לרגע שבו עם הכאב אשלים.
לרגע שבו כל הכעס יחלוף וידום,
כעס על מי שעשה, ועל מי שלא שמר בזמן הנכון.
לרגע שבו אדע מהי זוגיות בשלמותה,
לרגע שבו לא אפחד לאכזב אותה.
לרגע שאוכל לצאת עם כל כוחותיי,
ולהשיג את כל הטוב שמגיע לי בחיי.
אך חשוב לזכור טוב, טוב -
כי לפני שיהיה קצת יותר טוב,
יהיה עוד קצת גרוע מאוד.
ואז יגיע הטוב,
שבעצם אני לא יודעת
איך יראה,
ולא אוכל לדמיין זאת.

3.2.04
פצע בנשמתי

זה קרה לפני שנים, והיום זה בוער בי,
ברגע אחד הוא לקח דבר שכל-כך יקר לי.
בהתחלה חשבתי שזה חלום רע,
כך זו מחשבה של ילדה קטנה.
כאשר הוא חזר פעם אחר פעם,
ולהוריד את השמיכה בי לָחַם,
כאשר הוא בא ביום או כשהייתי ערה,
כבר ידעתי שזה לא עוד חלום רע.
לא רציתי זאת , וניסיתי להתחבא,
אך הוא היה חזק ממני בהרבה.
וכאשר לא נותר בי כוח ללחום,
חיכיתי רק שהרגע הנורא יעבור' והכל שוב יידום.

נעלתי את ההרגשות, הבושה והמראות
בקופסא שחורה במוח, לשם לא מגיעות המחשבות.
הדבר נמשך והוא לקח ממני את נשמתי,
לקח לי את האינטימיות ואת מי שאני.
הסתרתי את הסוד במשך שנים,
ורק פחד קל הציף אותי לפעמים.
עד שכבר לא יכולתי יותר,
לא יכולתי להיות לרגע עם החבר,
לא יכולתי לנעול זאת חזרה בקופסא השחורה,
וכבר לא יכולתי להיות אותה הבחורה.

רציתי להפסיק את הפחד הזה,
שכל הזמן מציף אותי ועולה,
רציתי שיפסקו הבזקי התמונות,
רציתי לא להרגיש את הבושה הזאת.
רציתי שהכל ייגמר ויעלם,
אולי אם אשים לכל קץ זה ישתלם?!
אך החיים יקרים מידי,

צריך לזכור, כי מעבר לזה יש בעולם שמחה בלי די.
הכל יחלוף בבוא העת,
אך כאת- אם רק אוכל לשכב ללא חת.
לחשוב על משהו טוב,
להיזכר בכל מי שיקר וללבי קרוב.
ולשקוע בשינה עמוקה,
שמשכיחה כל מחשבה מעיקה.
בסוף הכל יחלוף
והסוף אולי לא רחוק מאוד...

2.2.4
לבד...

כנראה שלהישאר לבד זה די מפחיד,
כנראה שקשה כשאף אחד לא פנוי להקשיב,
קשה לומר את מה שמרגישים,
זה קשה לומר לעצמי או לאחרים.
בכל רגע יש הרבה בלבול ופחד,
ואין מי שיעודד וייתן קצת נחת.
אין מי שלרגע ישכיח את המחשבות הטורדות,
אין מי שיכבה את האש שבוערת במעט מילים טובות.
יש רצון לספר את מה שכבר נשמע,
פעם, ועוד פעם, ואפילו בפעם המאה.
רצון להבין את הֶלֶךְ החיים,
רצון להתעודד מהכוח שיש לי,
למרות כל הרגעים הכואבים.
אך אין בי כוח לעמוד מול הכל לבד,
אין בי כוח לעמוד מול זה אפילו לרגע אחד.

לכן,
כנראה שלהישאר לבד זה די מפחיד,
ולכן,
כנראה שקשה כשלאף אחד אין זמן
או כוח להקשיב...

2.2.04
רגע אחד של מנוחה

המחשבות מציפות אותי בכל עת,
כבר אין לי רגע של מנוחה מפניהם.
המוח פועל ללא הפסקה,
לא פלא שהראש כואב נורא.
אני לא מצליחה להירגע אפילו לרגע קט,
לא מצליחה לשים הכל בצד,
כמו פעם שהכל ננעל בקופסא השחורה,
הכל נעול, לא הפחיד, הכעיס והטריד אותי נורא.
אבל לחזור לקופסא זה כבר לא יחזור,
עכשיו צריך את הכל לפתור.
עכשיו צריך להתמודד עם הטראומה פנים מול פנים,
ולדעת שלרוב אלו רגעים קשים.
לדעת שצריך לעמוד מולם לבד,
כי את גודל הכאב- לא יבין אף אחד.
אני רק רוצה תמיכה מסביב,
לדעת שאוכל לקבל חיבוק תמיד,
חיבוק שינסה לכמה דקות,
לחבר בנפש את החתיכות הקטנות.
חיבוק שיחמם את הפצע הפתוח שם בלב,
חיבוק מאדם שכל-כך אוהב.
רק את זאת ארצה בתקופה זוּ.
רק את הידיעה שמאחורי עומד אדם אהוּב.
שיהיה שם בכל רגע שאצטרך,
כדי שאם אפול לתהום, יהיה יותר רך ופחות כואב.

2.2.04
שברי נשמתי...

תחבק אותי בלי לבקש הסבר,
תן לי חיזוק בלי מילה אחת יותר,
תן לי זמן לאסוף את שברי נשמתי,
תן לי זמן כדי שאוכל להיות יותר אני.
תסלח לי על הבקשות הגדולות,
ודע כי אותך אני לעולם אוהבת מאוד...

3.2.04
פחד..

הוא היה בא אלי בלילות,
מסית את בגדי קלות,
נשכב עלי בכל כובד משקלו,
וכבר הרגשתי שלא אוכל לנשום.
הוא היה חודר לתוכי,
ואני עצמתי עיניים ורק רציתי התפללתי וחיכיתי.
חיכיתי שיפסיק כבר, שיגמור,
רציתי כבר לחזור לישון ולשכוח הכל.
וכשהכול נגמר,
הוא היה משאיר הכל מסודר.
אף אחד לא שמע,
אף אחד לא ידע.
והייתי בחדר עם אחיותיי הקטנות,
רציתי כל-כך שאמא תבוא אותנו לכסות,
אך הבוקר עלה, ושום זכר לא נשאר,
ואני נעלתי זאת בקופסא, ולא חשבתי על זה כבר.
לפעמים הוא היה בא פעם בשבוע,
לפעמים יום אחר יום, והוא היה כל-כך רגוע.
כאילו לא עשה דבר נורא ואיום.

הייתי בוחרת קיפול מיוחד לשמיכה,
כדי שאם יבוא לא יצליח למצוא אותי בתוכה.
הייתי ישנה על שתי הקצוות,
כדי שאם יבוא לא יצליח את ידי להרפות.
לפעמים הייתי כל-כך עייפה,
שלא הצלחתי להגן, ואז הוא עשה את מה שעשה.

לפעמים כשהותשתי ונכנעתי,
ועל המיטה כנועה שכבתי,
הוא היה אלי חודר,
ואני הייתי שוקעת במקום אחר.
הייתי חוזרת לישון, בזמן שאותי היה מלביש,
ובבוקר קמה כרגיל, ואיש לא הרגיש.
גם אני הייתי כבר שוכחת,
מדחיקה הכל,
ונשאר רק פחד...

4.2.04
כוח להחלים

יש כעס רב שאגור בפנים,
על כל הסיפור, וגם על אלוקים,
איך הוא נתן לזה לקרות?
איך זה שלא הפסיק זאת אחרי פעמיים לפחות?
אבל גם יש בי ידיעה חזקה,
כי הכל נמצא תחת השגחה.
אם עוול כזה היה צריך לקרות,
לי בוודאי יש את הכוחות.
את הכוח להתמודד עם הכאב, ולהקים משפחה,
את הכוח לשתוק במשך שנים, ולהיות עדיין ילדה שמחה.
גם אז כשהייתי קטנה,
והוא בא וחדר אלי במשך יותר משנה,
ידעתי שיש בי את הכוח לספוג,
כדי שלא יפגע באחיותיי הקטנות.
הייתי נכנעת המון פעמים,
הייתי סופגת ועוצרת הכל בפנים.
רק שלא יעבור לאחיותיי הקטנות,
שלהן הנשמות כל-כך עדינות.
אני יודעת שנטוע בי הכוח לעמוד בכל,
אני יודעת שאם כבר זה קורה- עלי זה היה צריך ליפול.

יש לי את הכוח מזה להחלים,
ואז הוא ישלם על כל מה שלקח לי במשך שנים...

5.2.04
סרט מס' 1

זה היה יום חולי פשוט
כאשר נכנסתי הביתה ללא היסוס.
ידעתי בבירור כי כעת אף אחד בבית לא נמצא,
אך קפאתי במקום כשהוא מולי יצא.
הוא רק עבר מולי למקלחת שבסוף המסדרון,
ואני ידעתי שרק לברוח עכשיו זה הפתרון.
אז הנחתי בפינה את התיק, וכולי פחד,
יצאתי מהבית לחברה בלי לומר לאף אחד.
עד היום כאשר נזכרתי בסיטואציה ההיא,
הרגשתי את הפחד הנורא בבטן שלי.
היום גיליתי תופעה מדהימה,
שאפשר להמציא סוף אחר במקום פחד נורא.
כמובן בעזרת MDR עזרה מקצועית,
הצלחתי את הפחד הנורא להפחית.

עצמתי שוב את עיני,
ונתתי לתמונות לרוץ בראשי בלי די.
בראשי נאחזתי במשפטים מתאימים,
כדי לעבור את הקטעים הקשים.
בתחילה אמרתי לעצמי שאיני יכולה לעמוד מולו,
ושיניתי זאת למשפט אני מתעלמת ממנו.
עצמתי אי עיני והסרט התחיל לרוץ,
וראיתי את עצמי נחושה ועקשנית בהתעלמות.
הנחתי את התיק וניגשתי למטבח.
הוא בא, אני התעלמתי, ומזגתי לי מרק.
התיישבתי לאכול כאילו הוא לא קיים,
ניסיתי לחוש כאילו הוא לא שם.
אך פחד ותחושת חוסר אונים מילאו אותי
איני יודעת מה לעשות אם יגע בי.
המשכתי את הסרט בדמיוני,
והוא לחדרו הביא אותי.
ואז הרגשתי שלא אוכל יותר להתעלם,
וזקוקה אני לתושייה, לברוח להיעלם.
פחדתי נורא ולא יכולתי להמשיך בדמיון,
אך אני במקום מוגן כעת, במקום הנכון.
אז הוא אחז בידי,
ואני אותה עזבתי וברחתי.
רצתי החוצה לאוויר הצח,
רצתי וחיפשתי מקום פרטי במרחב.
התיישבתי והתחלתי לבכות,
ובעצם בילדותי לא הזלתי על כך דמעות.
וכך בכיתי בדמיון,
ודמעות זלגו מעיני גם במציאות היום.
החלטתי שאין טעם לבכות,
אני חייבת למצוא פתרון כדי ששוב אותי לא יתקוף.
כדי ששוב לא אראה את אותם המראות.

הלכתי לחברתי הטובה כדי לשחק ולהירגע,
אך לא מצאתי מנוחה לנפשי אפילו לא לדקה.
חיפשתי רוגע ושלווה,
רציתי מכל הפחד להירגע.
הלכתי לשכן שהיה חברי,
ורציתי רק שיחבק וירגיע אותי.
כאשר נרגעתי הגעתי הביתה,
ישבתי ליד השולחן וחשבתי על מוצא.
ידעתי שאני צריכה עזרה,
ושיתפתי את חברתי הטובה.
שתינו לא ידעתנו מה לעשות,
איך לגרום לכך שאלי שוב לא יחזור.
חברתי הציעה שאתקשר למרכז סיוע.
החלטתי כי למחרת היום נתקשר,
והכל הפך להיות פתאום מאוד רגוע.

כבר לא פחדתי ממנו כלל,
כבר ידעתי שלפגוע בי יותר לא יוכל.
למחרת היום התקשרנו לשם,
ואמרו לי שעלי לספר לאמא, ממש שמעתי את קולם.
אני לא יכולה עניתי, היא לא תאמין,
אז הציעו לי לספר לדודה שגרה לידי.
הלכתי אליה וביקשתי ממנה עזרה,
בכיתי, ביקשתי שתאמין לי, לדבר הנורא.
זה היה הסוף הטוב של המקרה,
כאשר לבעיה מצאתי מענה.
הפחד התפוגג ונעלם כאילו לא היה.
פתאום הייתי ילדה קטנה עם המון תושייה.
הסרט הזה התגלגל במוחי,
ובעצם הסוף גרם לסיפור לא להטריד יותר אותי.

5.6.04
אהבה כואבת

הנפש רוצה כל-כך את ההתקרבות,
הנפש אנושית, ומאוד רוצה את ההתאחדות.
אך באותו רגע בדיוק שבו היא רוצה מאוד,
היא גם מפחדת להיזכר, מפחדת ממגע פחד עמוק.
וניסיתי להתעלם מהפחד, ולהיות אתך,
הפחד שיתק אותי, ולא הצלחתי את אהבתי להוכיח לך.
רציתי מאוד להירגע, מהפחד להתעלם,
אך הגוף לא שכח, והכאב פשוט פועם.
היה לי קשה לנשום, כאילו משהו בי רוצה להתעלף,
התחלתי לרעוד ולא שלטתי בזה.
הייתי קפואה במקומי, עם כל-כך הרבה מחשבות,
עם אהבה עצומה אליך ועם כעס גדול מאוד.
את כל מה שרציתי לומר לו, בטעות אמרתי לך,
אהבתי, ידעתי שאתה אוהב, אך נרתעתי ממך.
הרגשתי כלי של משהו אחר,
כמו חפץ לשימוש חוזר.
את הכעס, הכאב והפחד, לא הצלחתי להעלים.
ובמקום לכעוס על מי שפגע כעסתי על אהובי.
ורציתי שתחבק אותי חזק, שאמצא אצלך ביטחון,
ואתה לעיתים בדרך הגיונית לא פרשת זאת נכון.
חשבת שאותך אני לא אוהבת,
שלאונס אותך אני חושבת.

באמת שלא כך הדבר,
באמת שאוהבת אותך ולי אתה יקר.
אני לא מפחדת ממך,
אני מפחדת להיזכר ולפחד נורא.
שברתי את אהבתנו פעמים כה רבות,
פגעתי בך ואפילו התעללתי מאוד.

ואתה קיבלת אותי חזרה באופן מדהים,
נשארת לקוות וחזרת בי להאמין.
היית שם בשבילי בכל רגע שרציתי.
היית אוסף אותי בזרועותיך ונוטע ביטחון בלבי.
וגם אם הייתי אומרת דברים נוראיים,
ידעת שזה לא מכוון אליך בפנים.
האמנת לכל מילה שאמרתי,
לכל סליחה שבאה מליון פעמים,
וכאבת איתי את כל הרגעים הקשים.

5.2.04
נקודת השבירה...

בדיוק בזמן שבו הכל נגמר,
בדיוק בזמן שהאמון בנינו נשבר,
בדיוק ברגע שאותך כל-כך אהבתי,
בדיוק אז גם מאוד אכזבתי.
לא יכולתי להישאל לבד,
עם הפחד, ההרגשות והמחשבות על אז.
ואתה במשפט כל-כך פשוט ולכאורה חסר משמעות,
שברת את אמוני בך, ולא יכולתי להיות אתך בפשטות.
את כובד המשא- לבד לא יכולתי לשאת.
והחזקתי את עצמי בכל הכוח שלא לשים לזה קץ.
כמעט כל רגע אתך אז, היה שיקרי.
שיקרתי כדי לא להתעמת אתך, ניסיתי להשתיק.
להשרות רוגע מסביבי, כמו גלגל הצלה אחרון,
ואז שברתי וניתצתי את אמונך בי לאבדון.
הייתי לבד, בשפל המדרגה.
לא ידעתי מה יהיה צעדי הבא.
ובדיוק אז ברגע שיברון,
קיבלתי מחלה, וצץ כאב הראש הראשון.
ומאץ הו א לא הפסיק,
ועם כאבי ראש עזים הפסקתי גם להרגיש.
כל דבר טוב נהיה תכני,
גם אהבתי לך, קפאה בתוכי.
הגעתי לבית החולים ומצבי היה נורא,
אחרי שבועות שלא קמתי מהמיטה.
רציתי רק לנוח, רק שיהיה מסביבי מוגן.
הייתי מנותקת מהרגש ולקחתי הכל כְּמוּבַן.
רציתי כל-כך שיהיה רגוע
וכשהתאחדנו היה כל כך טוב ולא פגוע.

התעלמתי מהכל מסביב, רציתי בסרט לחיות.
נחתי המון, ורציתי שהטוב ימשיך שם להיות.
אך המציאות חזרה להיות אמיתית.
וכבר אי אפשר היה להישאר בסרט טוב תמיד.
לא ידעתי מה עושים כדי לפתוח דף לבן וחלק,
פחדתי נורא לבטוח שוב, את הכל בחנתי מחדש.
פחדתי לאכזב, הרגשתי שאני צריכה להוכיח,
להוכיח שאפשר לבטוח בי, מבלי שאת האהבה אבריח.
הבטחתי לא לשקר שוב,
הבטחת אתה שתהיה יותר קשוב,
נתת לי זמן ומרחב,
הבנת ונתת לי להיות לבד.

אני מפחדת מהנפילה הבאה,
אני יודעת שהיא תגיע ואני מפחדת ממנה נורא.

5.2.04
לזכור ולהתחזק...

צריך את הרגעים הטובים לזכור,
לדעת כי יש בידיהם לחזור,
להיאחז בהם ברגע של סימני שאלה,
לדעת שהטוב מחכה שם בפינה,
לזכור את הכוח שרגעים טובים נותנים,
לזכור את הכוח ואתו לעבור זמנים קשים.
לזכור את הטוב בכל רגע מכעיס,
לדעת שהכעס על הסובב לא מכוון אליו תמיד.
הכל מציף אותי בטירוף חושים,
הרגשות לסביבה מתחלפים מהר ומבלבלים,
אבל צריך לשמר ואת הרגעים הטובים לזכור,
לדעת היטב ובבירור-
כי יש בידיהם לחזור.

12.2.04
לבכות...

הפחד הגדול משתלט עלי, בלי לדעת שכך יקרה,
פחד גדול ושחור, שלא נותן לי פתח לצאת מזה.
הבכי הרב שעצור בי בפנים,
בכי שרצה כל-כך לצאת לפני שנים,
בכי שמחכה לאדם שיחבק אותי בשקט,
שיחבק את הילדה הקטנה הזו שרועדת.
זה היה כמו פצע בנשמה,
ועם כל סיטואציה דומה,
נחתך יותר עמוק, יותר חודר,
הפצע כמו לא מפסיק לדמם יותר.
וכל-כך כואב בנשמה,
וכל-כך אין מילים לתאר את הכאב הנורא,
שחותך אותי כל פעם מחדש,
כשאני נזכרת, שותקת, לא בוכה,
רק הפחד הנורא.
הנשמה כל-כך רוצה לבכות ולהתנקות,
להתנקות מכל המראות והתמונות,
אבל אני לא יכולה לבכות על פעם, על מה שהיה,
אני לא מצליחה להוציא את הדמעות כמו ילדה,
הכל נשאר בפנים,
ורק בדמיון הדמעות זולגות לי על הפנים...

12.2.04
תמונות

הוא בא אלי באור היום,
כאשר ישבתי לבדי בסלון,
ואמא רק הלכה לנוח בצהרים,
והכל כל כך שליו, רק בנתיים.
הוא נכנס לסלון וסגר את הדלת.
הוא פשט את תחתוני ואני הייתי מבוהלת,
שכבתי בשקט כשראשי מופנה לצד,
וניתקתי את עצמי כאילו זה לא קורה לאף אחד,
וכל –כך רציתי לומר, איך אתה מעז?
איך אתה מעז לחדור לתוכי, בסלון בצהרים,
כל אחד יכול להיכנס?
מאיפה יש לך את הנבזות לפגוע בי?
מי נתן לך רשות לגשת אלי בכל שעה שתחליט?!
אך לא אמרתי אף מילה,
רק שכבתי בשקט, ולא הסתכלתי על מה שהיה.
חיכיתי שאמא תפתח כבר את הדלת,
אך היא ישנה, מנוחת צהרים מקודשת.
הכל נגמר, את תחתוני הוא הרים,
ואני לא זוכרת אותו אלא אותי בלי בגדים,
כל כך נגעלת מעצמי ומגופיף
כל-כך נגעלת מהדבק בין הרגליים, וממה שנמצא בתוכי,
וכשהכל נגמר, ושוב שרר השקט,
אני הכנסתי הכל לקופסא השחורה שכבר מקושטת.
זה נאסף עם כל הזיכרונות שכבר היו שם,
זה נסגר כדי שאוכל לחזור ולחיות עוד פעם.
ובדיוק השכנים בדלת דפקו,
הוא הזדרז לסדר הכל, שלא יראו.
ונשמתי נפצעה בפעם המיליון,
והפעם היה ברור שזה לא עוד חלום!

12.2.04
סרט מס' 2

שכבתי בסלון, והכל דומם,
ולפתע את תחתוני הוריד זאב,
היה לא ראש של זאב, וידיים של זאב,
ואני פחדתי והזאב, לא מכל מה שסובב.
ופתאום הייתי אישה עם בעלי,
ובעלי נשאר זאב לכמה רגעים.
הוא הניח את ראשו עלי ברכות נעימה,
ואני חיבקתי אותו וניסיתי למצוא שלווה.
הוא חיבק אותי בחוזקה וניסיתי להירגע,
אך הוא עדיין היה זאב נורא.
התחלתי את הסרט מההתחלה,
ושוב שכבתי בסלון בלי להגיד מילה.
והוא הוריד את תחתוני, ולפגוע בי ניסה,
ועני עצרתי אותו, ואני אמרתי שאני לא רוצה,
הוא החזיק את ידי מעלי, ונישק אותי כמו אישה,
ואני חזרתי ואמרתי והתחננתי שאני לא רוצה.
הצלחתי להרים אותו מעלי, והתחלתי לצעוק.
אני לא רוצה, לא רוצה אותך, ופתחתי את דלת הסלון.
צעקתי אליו בקולי קולות,
רציתי שאמא תקום מהצעקות.
אמא לא התעוררה,
ואני הלכתי לחדרה.
ושם המשכתי לצעוק עוד ועוד,
אני לא רוצה אותו, את לא מבינה זאת?
הוא הבן שלך תטפלי בו,
בעצם תטפלי בעצמך קודם לפני שבו.
אמא הביטה בי כלא מבינה,
מה קרה לך, היא שאלה,
הוא עושה לי זאת עניתי, בכל שעות היום,
ביום, בלילה, בכל מקום.

תעצרי אותו כבר, את לא מבינה,
את לא מבינה כלום, תטפלי בעצמך דחוף אמא.

ברחתי משם בכל כוחי,
שכבתי על הדשא מביטה למרומים.
חיפשתי שלווה לנפשי,
והדמעות הציפו אותי.
בכיתי ובכיתי, והחושך ירד
נכנסתי למכונית של אמא לישון,
לא רציתי לראות אף אחד.
חיפשו אותי ובסוף הלכו לישון כולם,
ואני בחצות נכנסתי הביתה למיטה שלי, ושכבתי שם.
הוא בא וראה שאני ישנה,
הוא נסוג לאחור כמו נמושה.
שכבתי במיטה והמלאך הטוב שלי,
ליטף את ראשי והביא מעט שלווה לנפשי.
ואני בכיתי כל כך במציאות,
כל כך היה חסר לי מלאך כזה בילדות.
שילטף אותי ויביא שלווה לנפשי
שאוכל אצלו לבכות ולנקות את נשמתי.
הסרט נמשך, והבוקר עלה,
אמא העירה אותנו כהרגלה,
כולם קמו, ואני נכנסתי להתקלח.
התלבשתי והרגשתי כמו להיות לבד על הירח.
הלכתי לבית הספר בלי לומר בבית מילה,
ובדרך כמעט סיפרתי על הסוד לחברתי הטובה.

בסוף הרגשתי נקיה, לא פחדתי,
הגועל לא נמצא בי, ולא בנשמתי,
לא קרה כלום בסרט הזה,
התנגדתי, ברחתי, צעקתי על מה שהוא עושה.
עדיין מכעיס אותי רק דבר,
איך בסוף הכל נשאר מסודר???

17.2.04
ובלילה ההוא...

הוא בא אלי בלילה, והסיר את בגדי,
ואני ישנתי, לא רציתי להתעורר, רק לישון ודי.
הוא נשכב עלי ערום כולו,
והעביר עלי את איברו.
הוא התחיל לזוז מהר יותר, והתנשם בכבדות,
אני עצמתי את עיני ורק הרגשתי ושמעתי את ההתרחשות,
לפתע הוא עצר, והכל נדם.
הוא חזר לנשום כרגיל ומעלי קם.
הוא הלביש אותי, והלך לחדרו בלי לומר מילה,
ואני הרגשתי דביק בין רגלי, אך רציתי לישון בחזרה.
כל כך רציתי להירדם מהר,
להניח את כל מה שקרה רחוק ממני כמה שיותר,
אז חזרתי לישון, ובבוקר הכל נשכח.
קמתי עם כולם לבוקר חדש.
לא אמרתי מילה, ואמא לא ראתה דבר,
לא נשאר שום סימן מהלילה שעבר.
כבר התרגלתי לנעול את הכל בתוך ראשי,
כבר התרגלתי להמשיך כרגיל, ורק נפצעה נפשי,
במשך שנים נעלתי את המחזה בקופסא השחורה,
במשך שנים לא העזתי להעלות במחשבתי את מה שקרה.
אבל כשהייתי עם אהובי,
כאשר רציתי להוכיח למישהו אהבה אמיתית,
התמונה בראשי החלה לעלות,
לא יכולתי ממנה להתנקות,
אני מפחדת פחד שרק גופי זוכר,
הגוף שלי לא נותן לי להמשיך, כאילו הכל בסדר,
אני צועקת לעצמי די ואחר-כך אומרת לך,
ואם אתה לא מפסיק אני בוכה ובוכה,
מתחילה לרעוד, לא יכולתי בך לגעת,
מחפשת את הורידים, אני מרגישה שאני טובעת.
ולמרות הכל אותך אני אוהבת,
אני פשוט ממנו ומהזיכרונות מאוד מפחדת.

17.2.04
סרט מס' 3

שכבתי על המיטה,ילדה קטנה קטנה,
והוא פשט את בגדיי ועשה מה שעשה.
אני צעקתי בתוכי די תפסיק,
ואמרתי גם לו תפסיק בבקשה,לא יכולתי יותר להדחיק.
הוא לא הפסיק, והמשיך עד שגמר,
ואני התחלתי לבכות בכי נורא ומר.
הוא אמר שהוא מצטער, והלך לחדרו,
אני נכנסתי להתקלח, לשטוף מעלי את הכל.
רציתי לנקות את עצמי ממה שקרה,
אבל מים לא יכולים לנקות את הנשמה.
רציתי לצאת מהמקלחת, אך לא היו בי כוחות,
אז חיפשתי כוחות בתוך כל המחשבות.
ראיתי את עצמי כמו בסרט שדמיינתי לראשונה,
נכנסת הביתה ובורחת לחברתי הטובה.
סיפרתי לה מה הוא עשה,
והיא חיבקה חזק, חזק ואותי ניחמה.
ואז יכולתי לצאת מהמקלחת, והלכתי לחדרו,
צעקתי עליו שלא יעיז לעשות זאת שוב,
לא לי ולא לאף אחות.
רציתי כל כך להכות אותו,
אך לא העזתי לגעת בו.
חנקתי אותו ואיימתי שאלך למשטרה,
אם אדע שעשה שוב את המעשה הנורא.
יצאתי מחדרו וסגרתי את הדלת,

וראיתי עצמי את דלתי נועלת.
הלכתי לחדר ונשכבתי במיטה,
והמלאך השומר שלי ישב וליטף אותי בחיבה,
הוא ישב לידי ושמר עלי עד שהבוקר עלה.
הוא העיר אותי, שאל לשלומי ונשק לי נשיקת פרידה,
אימי באה להעיר אותנו, וכבר שמעתי את קולה,
ומיד התיישבתי על המיטה.
אמרתי לה שבחדרו הוא נעול, והמפתח נעלם.
אם את רוצה תוציאי אותו,
אך דעי הוא מסוכן.
וכך הסתיים הסרט, בעודי נחושה,
ותחושת בטיחות ממלאת אותי במקום הפחד הנורא.

17.2.04
הגוף זוכר.

הפחד הגדול הזה שנשאר לי בפנים,
צץ מפעם לפעם, בלי הסברים.
הוא כמו באר שבאבן אטומה,
וכאשר מגוללים את האבן, יוצא משהו שחור ונורא.
הפחד הזה יוצא בלי הסבר,
הוא יוצא כאשר ה\אני עם האדם האהוב ביותר.
ואני בוטחת בו, ויודעת שהוא לא מסוכן,
אך הפחד לא רוצה לברוח מכאן.
זה לא פחד אליך אהובי,
זה פחד מכל מה שקרה בילדותי.
הגוף זוכר את הפחד שחשתי,
הגוף זוכר יותר טוב מזיכרונותיי שלי.

25.2.04
פסימיות מחלחלת.

אני לא רוצה לפתוח את הפצע יותר,
זה כואב מידי,
לא רוצה לראות תמונות יותר,
זה מבלבל, רוצה שיפסק ודי.
אני לא יכולה לחזור לעצמי אחרי שהפצע נפתח,
אני רוצה לצוף מעל הכל, בלי להיות באמת שם.
אני רוצה לקבל את הרע באהבה,
לקבל את הכל מתוך התעלות עמוקה,
לא לכעוס, לא לשנוא, לא להרעיל עוד את גופי,
רוצה לנקות ברוח השכינה את נשמתי.
אני לא יכולה להמשיך להיות לא ממוקדת,
לא יכולה עם ייסורי המצפון שאני לא מספיק מתפקדת.
אני לא יכולה להתמודד עם הסוד בחשאיות,
וכולם חושבים, היא עושה עניין מכזו שטות.
קודם אני לא עניתי בפסימיות כשנשאלתי "מה שלומך",
היום אני לא מצליחה לענות "הכל בסדר, איך אצלך"
אני בורחת מלחשוב עם עצמי,
על כל מה שקרה ומטריד אותי.
ואני מלאת אמונה ורצון להתעלות,
אך אני לא מצליחה למקד את המחשבות.

25.2.04
אשליית השלווה.

צריך לאסוף כוחות כל הזמן,
כוחות להסתיר את הסוד שקרה כה מזמן,
כוחות להתמודד עם כל הדברים שמסביב,
להמשיך כרגיל עם הילדים, העבודה וכל מה שמטריד.
אין לי כוח לעשות שום דבר,
אין לי יכולת להעניק לשום אדם,
אני רוצה כעת רק לקחת פסק זמן לעצמי,
לישון, להירגע ולחשוב שיהיה רגוע כך תמיד,
להיאחז באשליה שהכל טוב כעת,
לחיות כמו בסרט, לא להתמודד באמת.
אני מחפשת שלווה לנפשי,
מחפשת היאחזות בכל מה שיכול להחזיק אותי.
אני צריכה להיכנס למחשבות של עצמי,
לאסוף כוחות מתוך תוכי.
להמשיך כרגיל את יום המחר,
להניח בצד את העבר...

9.3.04
סליחה.

למי שיקר כל כך ללבי,
למי שמחכה בסבלנות עד שיתפזרו העננים,
למי שרוצה שיהיה לי טוב כל-כך,
למי שדואג ועוזר ותומך ונוכח.
למי שאכפת לו ושלא מבין מה קורה,
למי שרואה אותי קצת מפוזרת ולא במקרה.
למי שאני צריכה לתת הסברים,
למי שאני לא מצליחה למסור חיוכים.
למי שכל-כך מחכה שאקשיב,
למי ששואל שאלה אך אין משיב,
למי ששומע צעקות מבלי שעשה מאום,
למי שרואה פרצוף זועם על לא כלום.
לכל מי שאני פוגעת בו נורא,
רציתי לומר מכל הלב סליחה.

סליחה על הכעס שלא מכוון אליך,
סליחה על שאני מוציאה אותך מכלייך,
סליחה על חוסר ההקשבה,
סליחה על כך שאני לא כל הזמן נחמדה.
סליחה על הדמעות שזולגות בלי סיבה,
סליחה על כל הפעמים שאני פוגעת בך,
סליחה על הבלגאן מסביב,
סליחה על השאלות, ואין להן משיב,
סליחה על כך ששבריי לפעמים מתפזרים,
ואיני מצליחה תמיד לאחות את השברים.
סליחה שאני נמצאת אבל לא בדיוק כאן,
כשאתה מדבר אני מרחפת מעל הזמן.
יש עוד סליחות רבות לומר,
אך יותר מכל דבר,
זכור שהסליחה הזו תקפה באופן זמני,
בכל יום ויום, שאני לא אני...

9.3.04
אמא

אמא, למה שתקת כל השנים,
למה לא שאלת וחקרת ונכנסת לורידים,
למה כשסיפרתי לך לא המשכת לשאול,
למרות שאסרתי זאת עליך, רציתי אותך מכל.
אני זקוקה לך בכל רגע נתון,
זקוקה שתיקחי ממני מעט מהכאב הטעון.
רוצה שתבכי ביחד איתי,
על כל מה שקרה וקורה בתוכי,
רוצה שתחבקי אותי חיבוק מכל הלב,
חיבוק שמבין, תומך ואוהב.
אני רוצה שתתני לי כוח להמשיך,
אני רומה להיתלות עליך כי קשה לבד לפעמים.
אך אני לא מסוגלת לומר לך מילה,
לא מסוגלת לפתוח בפנייך את שהיה.

9.3.04
סרט מס' 4.

באתי לדבר איך אמא אך לא הקשבת,
אז לקחתי את ידך והובלתי אותך,
למקום ירוק שיהיה רק שלך ושלי,
ובו שאלתי אם את יכולה לדעת מה קורה לי.
ענית לי שאת יודעת שיש בי כאב רב,
אך אינך יכולה לבכות על דבר מדויק אחד.
לקחתי אותך איתי בין העננים,
לחלון ובו את מה שקרה רואים.
ראית ביחד איתי את מה שקרה בסלון,
וראית ביחד איתי את מה שקרה כשהלכתי לישון.
עינייך התמלאו בדמעות,
ואני שאלתי אם עכשיו את יכולה לחבקני ולבכות.
התחבקנו ובכינו הרבה,
והרגשתי את החיבוק שלך המרפא.
רצית לרפא תא כאבי,
והוצאת אותו מהבית לתמיד.

תודה אמא שאת מבינה אותי כל כך כעת,
תודה שבכית וכאבת את כאבי באמת.

16.3.04
דרך ארוכה...

רובם לא יודעים מה קורה לך,
חלקם חושבים שסתם לא אכפת כל-כך.
לא מבינים או לא רוצים לדעת,
שבקושי את עצמי אני יודעת.
רובם לא חושבים שזהו תהליך ארוך
הם אומרים, נו, קרה, תמשיכי את העגלה לסחוב,
תמשיכי את החיים ותשאירי הכל מאחור,
אבל אני לא יכולה להמשיך, יש עוד דברים שעלי לעבור.
יש תהליך ארוך שאני צריכה לעבור עם עצמי,
יש עוד כמה פינות לסגור עם עברי.
הדבר לא יחלוף מעצמו,
אני צריכה לרפא אותי ממנו.
ואיני מצליחה להיות כרגע בכל העניינים,
איני מצליחה לחשוב בכל הכיוונים.
אני רק רוצה זמן לעצמי,
זמן שאוכל לחשוב על הכל בלי דבר שבאחריותי.
אך את זאת רובם לא יודעים,
ורוצים רק שאמשיך כרגיל את החיים.
אז אני נסגרת ושומרת את הדברים הקשים לעצמי,
ומקווה לעבור כבר את הכל, שלא אהיה כל כך לבדי.
קשה לעמוד מול כל זה לבד,
קשה לרצות את כולם חוץ מאת עצמי בלבד.
אך צריך להשלים עם העובדה האחת,
אני צריכה להמשיך כנראה לשחק את המשחק.
כאילו אני בעניינים,
לעשות הכל מלמעלה, לא ממש מבפנים,
רק כדי שלא יהיו נגדי תלונות,
ואוכל לגנוב לעצמי בלבד, כמה דקות פנויות.

16.3.04
תהיה לצידי...

אני רק רוצה שתתעניין בשלומי,
רק רוצה שתשאל באמת איך אני מרגישה בפנים.
שלא תחשוב שזהו תהליך ארוך מדי,
שלא תחשוב שאני צריכה לשכוח ודי.
תעבור איתי את התהליך מההתחלה ועד הסוף,
אל תתעייף מלשמוע אותי עוד ועוד.
תן לי לבכות על מה שהיה כמה שאצטרך,
אל תעלים עין כאילו דבר אצלי לא קורה.
תהיה איתי בכאב שלי,
תעזור לי לסחוב את המסע הכבד שבלבי,
תהיה שותף שלי ואוכל להיות שותפתך,
אל תתעלם ממני וכך לא אתעלם ממך.
תעזור לי שיהיה לי כוח,
תאמין שזה זמני ויחלוף כמשב הרוח.
תאמין בי שאשתנה,
תאמין שכל מה שקורה איתי זה מדומה.
תן לי כוח לקום על רגלי,
כי המסע הזה מכביד עלי.
תפנה לי מקום בלבך,
תפנה מקום להיות איתי- אתך,
בבקשה אסוף אותי תחת כנפך,
תעזור לי לעמוד מול כל הכאב, בלי להתרחק ממך.

16.3.04
דמעות

כאשר נפתח מחסום הדיבור,
ואחרי שסיפרתי את הסיפור,
מתחיל הפחד לחדור לנשמתי,
פחד שהיה עוד מאז ילדותי.
כאשר הפחד כבר שם,
מתחילה הבושה והאשם.
והגוף שלי מוצף כולו,
בהמון פחד, בושה, אשם ורעידות.
הגוף לבד מגיב לכל,
רועד, פוחד בכל רגע מבלי לשאול.
כאשר טיפלתי והפחד חלף,
במקומו נכנס המון כעס,
כעס על כל מי שנמצא מסביבי,
הכעס לא מופנה למקור האמיתי.
אחרי שסידרתי את מחשבותיי,
והכעס מופנה לאדם שפגע בנשמתי ורגשותיי,
נכנסות הדמעות
שבאות לשטוף הכל, לזכך ולנקות,
והן זולגות בלי סיבה של ממש
נמצאות בעיני בכל רגע ובכל יום מחדש.

16.3.04
לבד...

הדבר שהכי קשה בשבילי,
זה להיות לבד למרות שכולם סביבי,
להיות לבד כי צריך להתגבר על הדברים,
ולהיות לבד כי האחרים לא תמיד מבינים.
אבל אני לא יכולה להיות לבד כל-כך,
אני לא מצליחה להרים את עצמי כך,
אני מרגישה שאני צריכה תמיכה,
צריכה לעטוף את עצמי בשמיכה רכה,
להיות כמו גוזל שעליו שומרים.
כדי שלא אתנפץ שוב לאלפי רסיסים.

17.3.04
עזרה

אני צריכה עזרה- תבין כבר,
אתה לא יכול לסגור אצלי את מה שעבר,
אני לא יכולה לצאת מזה לבדי,
אני באמת צריכה טיפול מיידי.
מקום שבו אוכל לפתוח את כל המחשבות הרעות,
מבלי לחשוש שזה עלול על משהו להקשות.
מקום שממנו לא יהיו לי ציפיות,
וכך, לא יהיו אכזבות.
מקום שבו אוכל לכעוס בכל מאודי,
מבלי למַשהו שם יהפוך להיות נגדי,
בלי שמשהו ישליך את כעסי על עצמו,
ואז יהיו לי ייסורי מצפון על הצער שהסבתי לו.
אני צריכה שיקבעו לי יום ושעה,
שבהם אאלץ להתמודד עם מה שקרה.
שבזמן הקצוב אוכל לפתוח,
את כל המחשבות והזיכרונות שמתרוצצים אצלי במוח.
משהו שיהיו לו כלים מתאימים,
לארוז תא הזיכרונות בתאים.
כך שלא יציקו לי עוד,
שלא יתרוצצו במוח ויגרמו לי לרעוד.
כשאני צריכה עזרה מסוג אחר,
אין זה אומר שאני לא צריכה אותך יותר.
אני צריכה אותך לצדי,
כי רק אתה תומך בי באופן תמידי,
רק החיבוק שלך יכול להסיר מלבי,
את הבדידות והכאב שאצלי.
רק כשאשמע ממך מילה טובה,
אדע שעם כל הכאב הנורא,
היום יש לי מזל אמיתי,
שאתה, ורק אתה לצדי.

17.3.04
אהבה
היום אני יודעת שאני לך יכולה לומר,
שהיו בחיינו תקופות שבהן לא הכל נאמר,
כאשר חשבתי שממני תברח,
אם אעלה את הנושא כל פעם מחדש,
היית י משקרת עליך ועלי,
הייתי אומרת שהכל טוב, ובעצם הכל סוגר עלי.
הייתי מתאפקת כשאני לצידך לא לבכות,
הייתי מסתירה את הדמעות שבשקט היו זולגות.
הייתי מחבקת למרות שרציתי להיות לבדי,
הייתי מנשקת למרות שהפחד הלם בלבי,
פחדתי מהעבר ופחדתי מהזיכרונות,
אך יותר מהכל פחדתי מהאכזבות.
לא רציתי לאכזב אותך יותר,
התעייפת ממני , רצית כל כך משהו אחר,
אך את המשהו האחר לא היה בכוחי לתת,
אז שיקרתי לך ולי כדי שיהיה לי מעט שָקֶט.
הייתי גאה בעצמי כשהצלחתי לא לרעוד,
הייתי גאה יותר כשהצלחתי לא להזכיר זאת,
היום אני יודעת שחייתי בשקר של עצמי,
היום אני יודעת שלתהום הובלתי אותך ואותי.
אם הייתי כנה אתך כל הזמן,
הייתי מאכזבת אותך פחות,
ואותי גם...

17.3.04
מי הייתי אמורה להיות...

מי הייתי באמת אמורה להיות?
מה הפסדתי ואלו חיים הייתי יכולה לחיות?
אולי לא הייתי מבזבזת הרבה שנים בחברות,
מנסה להבין מהי האהבה, אהבה של כנות.
אולי הייתי מצליחה בלימודים יותר,
כי היה לי זמן ללמוד במקום זמן להישבר.
אולי לא כל ריב הייתי מתרגמת לשנאה,
והייתי מבינה כי מי שרב איתי, גם יכול לאהוב נורא.
ואולי לא היו בי כל הכוחות שיש לי היום,
כל הידע וההבנה של אנשים מתוך הניסיון.
אולי היו לי יותר חברות,
כי לא הייתי פוסלת את אמונן בשניות.
אולי היה לי כל כך שליו ורגוע,
ולא היה לי תירוץ לכל מה שבי גרוע.
ואולי הייתי כמו שאני היום,
רק בלי הכאב, הצער והניסיון...

17.3.04
סרט מס' 5
שכבתי במיטה בצד ההפוך,
ואתה הגעת ושכבת עלי בכבדות.
עשית מה שעשית והיית חזק,
ואני בכיתי, רציתי שתפסיק פעם אחת.
אך אתה לא הפסקת, והיית עד הסוף.
ואז הלכת ואני נשארתי פגועה,
ושכבתי במיטתי , על הגב בוהה.
רציתי לראות קירות לבנים, ותקרה לבנה,
רציתי לא לחיות במציאות הנוראה.
אז שכבתי במיטתי, ממאנת להתעורר,
משהו בי רצה להיות בין העננים, לא להיות יותר.
אך פחדתי וחזרתי מיד למציאות,
קמתי להתקלח, להרגיש את המים ואת החיות.
מי המקלחת היו שחורים בתחילה,
אחר כך היו אדומים מדם של פצע שהתגלה.
היה לי פצע בלב ששתת דם,
אני נפלתי ולא הצלחתי לעצור את הזרם החם.
שמתי תחבושות על החזה שלי,
והלכתי לאמא שתרפא אותי.
אמא לקחה אותי לרופאה,
והיא לבית חולים מיד אותי שלחה.
לבית חולים לא רציתי להגיע,
אז חזרתי למיטתי לשכב ולנוח.

17.3.04
סרט מס' 6.
שכבתי במיטה והוא הגיע,
ואני התיישבתי במיטה במפתיע.
שאלתי אותו למה אתה עושה לי כך?
והוא ענה לא יודע כל כך.
ולפתע הוא תפס בכוח את ידי,
השכיב אותי על המיטה ועשה מה שבער בו מידי.
ניסיתי לברוח, אך הוא היה חזק ממני,
ביקשתי והתחננתי שיעזבני.
הוא לא עזב והמשיך והמשיך,
עד שגמר ונשכב עייף מתמיד.
מיד התחלתי להכותו ולצרוח,
למה אתה פוגע בי כל כך?
אתה צריך לדעת למה אתה מכאיב לאנשים,
הוא קם ואני התחלתי לזרוק עליו חפצים.
זרקתי עליו משהו כבד בראשו,
זה פצע אותו אך לא הפילו.
אז זרקתי עליו שוב והוא נפל למולי,
ואני הלכתי מיד להביא את האקדח של אבי.
הוא קם ונסוג לחדר חזרה,
ואני לכיוון החזה יריתי ירייה.
הוא התחיל לדמם ואני אמרתי
זה על הפצע בלב שעשית לי.
הוא ביקש ממני עזרה,
אבל אתה לא בדיוק הפסקת כשביקשתי נורא.
רציתי שוב לירות בך,
אבל אמרתי- אתה תהרוג את עצמך.
הפשטתי אותך, וכתבתי לאמא מכתב,
אמא תעזרי לי עכשיו.
הערתי את אמא וברחתי מהבית,
אמא ראתה הכל והבינה הפעם לתמיד.

הזמינה אמבולנס שייקח אותו
לבית חולים ויותר לא אראה את דמותו.
אמא התקשרה אלי מיד כשמהבית יצא,
ואני אמרתי רק אעבור בבי"ח ואבוא הביתה.
הלכתי לבי"ח ושכבת שם מחובר למכונות,
נכנסתי ואמרתי את המילים הבאות:
"את הפצע שלי ארפא לבד
את הפצע שעשיתי לך ,
גם רופאים לא יצליחו לרפא"
ניתקתי את צינור הנשימה,
הסתובבתי והלכתי הביתה לאמא.
אמא חיבקה אותי
בכיתי, בכיתי, בכיתי.
ידעתי שהכל נגמר ונדם,
ידעתי שזה לא ימשך יותר לעולם.

17.3.04
תפילת יום הכיפורים

כמה רציתי שתמות באמת,
כמה שרציתי שלא תטריד אותי יותר,
דמיינתי מה אעשה בהלוויה שלך,
איך אתמודד עם הסוד לבד, כשכולם אומרים בשבחך,
שנאתי את ההלל שאמרו עליך,
ואת תפילות הימים הנוראיים שהתפללת והתגאת,
איך אלוקים יכול לסלוח על מה שעשית?
איך אתה מבקש סליחה ממנו כאילו כך התבקשת?
מה חשבת כשאמרת שוב בסליחות
"על חטא שחטאנו לפניך בגילויי עריות"?
אני בכל שנה הייתי מתכוונת
שאלוקים יסלח לי כאילו הייתי שותפה לפשע
שאותו אני מתכננת.
כמה רציתי שאלוקים יהרוג אותך באמצע התפילה,
רציתי שתמות ולא תוסיף אף מילה.
אך אתה חיי ואת פשעך אתה לא מזכיר,
ואני רק רוצה שאת אני עצמי אוכל להחזיר.

17.3.04
משהו בי רצה למות.

זה נכון,
משהו בי רצה למות,
למשהו בי לא היה כוח יותר להרגיש חיוּת.
הגוף והנפש שלי רצו לנוח,
רציתי לשכב בחדר לבן בלי לנוע.
לא להרגיש את הפצע הכואב,
לא להיות חייבת עם החיים להתמודד.
אך היום כשמעט כוחות יש בי,
איני מסוגלת להסתכל על עצמי.
באותה התהום שהייתי אז,
עצוב לי לראות את עצמי מיואשת ולבד.
אני מתביישת במחשבות שהיו לי
אך אני יודעת שהן היו שם מאותן התמונות שרצו בי.
הם צפו מעל לכל המחשבות,
הם צפו מהאונס, נשארו כפי שהיו פעם מזמן עולות.
בלילות אחרי שהכל נגמר,
כשנלחמתי להכניס הכל לקופסא מהר כמה שאפשר.
אני יודעת שצריך המון כוח ותמיכה,
כדי לצאת מהתהום ולדעת שאני ממשיכה,
ממשיכה לחיות למרות הכאב,
ממשיכה להפעיל א תחיי ושואפת להתרפא.

21.3.04
תאמיני זה יקרה...

לא האמנתי שאפשר לצאת מתוך המערבולת,
מערבולת של תמונות ורגשות שבתוכי אני נועלת.
לא האמנתי שאפשר לחיות בלי התחושות,
תחושות של תסכול, פחד בושה ואכזבות.
היום אני יודעת שזה אפשרי,
היום לאחר דרך ארוכה שבעברי,
אני יודעת שאפשר ללכת לשון בלי לפחד,
שאפשר בלי בכי עם בן זוג להתייחד.
אפשר של אתעלה תמונה אחת במהלך היום,
שלא ארגיש את הפחד האיום.
אני יכולה לקום שוב על רגליי.
ולגלות את כל שאיפותיי וכוחותיי.
אני יודעת שאפשר להמשיך בלי לפחד ממפלה,
אפשר לחיות באמת בלי פחד מנפילה,
כי נפילה כעת לא תגיע,
אולי רק משהו יכול להציק ולהפריע,
אבל אני יודעת את הדרך לצאת,
אני יכולה להתחיל את חיי באמת.

21.3.04
כולם שונאים יותר ממה שאני שונאת.

כולם שונאים יותר ממה ששונאת אני,
כולם עצובים על מה שהיה יותר המעצב שלי,
אני יודעת שזה עבר, וכעת עלי לשים זאת בצד,
לסגור את כל הפינות ולהמשיך לעוד צעד,
אך הם עדיין שונאים כל כך הרבה,
ולא מסוגלים לעבור איתי את מה שהיה - למה שיהיה.
השנאה מקשרת יותר,
בכל יום שאשמע את שמו ארגיש שמשהו בי בוער,
את זאת אני לא רוצה כמו כולם,
אני רק רוצה לחיות בלעדיו לעולם.
להתעלם ממנו ושלא ישאל לשלומי,
לא לראותו והו אלא יראה אותי,
לחיות כאילו הו מת ולא היה קיים מעולם,
לתת לכל הזיכרונות שבראש לנוח שם.
פשוט לשים זאת בקופסת העבר,
מכובס, מקופל, זיכרון שלא מציק כבר,
לתת לעצמי את הזכור,
להמשיך בחיי בלי העצבות,
בלי הפחד והאכזבות,
בלי להיות לבד לעיתים קרובות,
להמשיך ביחד ולעשות כל דבר שארצה,
לקחת את כל כוחותיי ולהתקדם עם זה.

22.3.04
איפה אתה...

נמאס לי שאתה הולך לישון כל-כך מוקדם,
ואין לך כוח להקשיב לשירים כולם.
אתה מתעצב מהם במקום להמשיך,
אתה נתקע בעבר היום יותר מתמיד.
אני רוצה שתצא ביחד איתי מהכל,
אני יודעת שלשמוע אותי אתה לא יכול.
תאזור כוחות, רק עוד קצת , מבטיחה.
תאזור כוחות לצאת ביחד איתי מהנפילה.
שביחד נאמין אחד בשני
וביחד נהיה חזקים לתמיד.
רק תקשיב לי עוד קצת,
אל תרחיק אותי ממך עכשיו.
תעבור איתי את הסוף,
תעבור איתי לחיים מלאי מעוף!
תאמין שאנו נתחיל לחיות מהיום!
וכל מה שעבר בנינו והיה לו טעם איום,
לא יחזור שוב על עצמו לעולם
נתחיל לחיות מחדש את מה
שכל אחד מאתנו חלם...

23.3.04
התקווה

מחשבותיי כיום כל כך נקיות,
אני לא מאמינה שיש בי רצון לחיות.
הפסקתי להרוג אותי בכל הדמיונות,
התחלתי לחשוב על ילדים ועוד מחשבות חדשניות.
אני לא מאמינה שיש בי כזו שלווה,
אני לא מאמינה שהגעתי ליום של תקווה
לא האמנתי שאוכל כך לחשוב,
שבתוך לבי לא יהיה הדיכאון עוד.
כעת אני מאמינה בצעדי הבא,
הדרך ניראת לי כעת יותר בטוחה.
יש עוד הרבה בידי לעשות עם חיי,
להשקיע באישיותי ולהתמיד במעשי.
אני יכולה שוב לחייך משמחה,
כשאני נשאלת לשלומי אני יכולה להשיב: מצוין, תודה.
אני חוזרת להיות אופטימית מתמיד,
ואת כל העבר מסדרת במקום, ולוקחת איתי.

23.3.04
בפעם הראשונה ש...

אני כל כך מתרגשת להיות אתך באמת,
כל כך שמחה שאין בי את ההרגשה האחרת.
הדמעות שבי היום הן דמעות של שמחה,
של חיבור אמיתי, בלי להרגיש רחוקה ממך.
אני יודעת שהמכשולים הבאים בחיינו,
יוכלו רק לכשל את זוגיותינו.
כמו כל זוג נשוי המתמודד בחייו,
אני בטוחה כי לא נהיה שוב בסרט מטורף.
ואם דברים נוספים יעלו בעתיד,
כעת יש בידי כתובת לעזרה תמיד.
אם אפנה לעזרה בשעה של פחד רגעי
אוכל להמשיך בחיים ולהיות אני.

25.3.04
פחד.

היה בי פחד על מה יקרה מחר,
לא ראיתי בבירור את העתיד ואת העבר,
בכל רגע שבו להתמודד הצטרכתי,
לשפוט את המציאות בבירור- לא הצלחתי.
תמיד כעס הפך לשנאה אולי,
הכל נבחן במבחן האמון שתמיד היה לו תנאי.
לא ידעתי מהי אהבה ללא תנאים,
לא הצלחתי לכעוס על רגע אחד וכעסתי על כל הרגעים.
פחדתי להסתכל לעצמי ישר בעיניים,
להיות כנה ואמיתית עם מה שהרגשתי בינתיים.
ידעתי שהריבים בנינו לא משקפים,
כל מילה שאמרת פגעה בי ישירות בלב בפנים.
הרגשתי שאני כשלון, לא מצליחה במה שאתה רוצה,
לכל תלונה שלך היה לי אותו תירוץ מדומה...
תמיד השלכתי כל פשלה שעשיתי להשפעת ילדותי,
לא הצלחתי לשפוט בתוכי את המציאות האמיתית.
הסתכלתי על הכל כאילו במשקפיים לא נקיות,
בכל סיטואציה בנינו לא הצלחתי בבהירות לראות.
ואז הייתי בוכה ולא ממש יודעת למה,
ושוב תקעתי לעצמי חץ ישר בלב פנימה,
אתה חיבקת אותי, כי כבר לא ידעת מה לעשות,
רק הייתה לך התחושה שחיבוק יבריח את הדמעות.
חיבקת שוב ושוב במשך שנים,
ולא ידעת באמת מה זה עושה בלב בפנים.
החיבוק שלך הצליח בכל פעם לאחות,
את שברי הנפש שפזורים לחתיכות.

25.3.04
אהבה בתנאי...

אהבתי אותך מאוד, ולא באמת ידעתי למה,
אהבתי בכל לבי, אך כל פעם הייתה מסתיימת בדרמה.
כל הבלבול מסביב האפיל עלי,
ידעתי שאני אוהבת אותך אך היססתי מידי.
לא ידעתי שויכוח לא שובר אמון,
לא הצלחתי לראות בבהירות את מה שבנו טמון.
אהבתי ופישלתי כל כך הרבה פעמים,
הייתי בטוחה שלאהבה מספיקות רק מילים.
ואתה המשכת אותי כל כך לאהוב,
כשאני התאהבתי בך הלוך ושוב.
אתה אוהב בלי תנאים,
ואני לא בטחתי בך למרות המילים.
לא הבנתי איך זה יכול להיות,
להיפגע, להתאכזב וגם לאהוב מאוד.
כל רגש היה בי באופן נפרד מאחר,
יכולתי לאהוב ומיד אחר כך לא לבטוח יותר.
יכולתי לכעוס ובסוף, גם לומר זאת לך,
ואז לחשוב שאין בי טיפת אהבה.
והיית צריך כל כך להוכיח,
שאני רצויה אצלך ושכל הכעס עכשיו זניח.
ואז הייתי חוזרת להרגיש אהבה,
חוזרת לבטוח בך עד הכעס הבא...

25.3.04
אמון

האמון נשבר אצלי לפני שנים,
כאשר אחרי הכל הוא סידר את העניינים.
אף אחד לא ידע מה מתרחש,
בכל בוקר רציתי כל כך שמישהו ינחש.
אך בכל בוקר קמתי מחדש,
לעולם שלא יודע את מה שלבי חש.
לא היו בי מילים לתאר את מצוקתי,
ורציתי שאמא תדע לבד, ותבין אותי.
וכך חיכיתי כל השנים,
שמשהו יבוא ויגאל אותי מהזיכרונות המייסרים.
אך אף אחד לא בא וגאל,
אני צריכה לעשות את הצעד אולי...
אולי אמא באמת לא ידעה,
אולי לאף אחד קרוב
אין מילים להעלים את הכאב הנורא!
אני צריכה לעשות משהו לשנות,
להחזיר לעצמי את ביטחון ואת האמון בי לבנות.
לשנות משהו בתוך פנימיותי,
לשפוט את המציאות באופן הגיוני ואמיתי.
לדעת שויכוח לא שובר אמון,
ולא תמיד מחזירים אמון בחיבוק רחום.
לדעת שהאהבה יכולה להיות קיימת לעד,
ולבטוח באהוב זה לא מושג נייד.
אהבה ביטחון ואמון יכולים להתרחש,
גם כאשר יש ויכוח נוקב,
גם כאשר לא הכל קורה כמו שרציתי,
וגם כאשר האחר לא מצליח לממש, את מה שציפיתי.

25.3.04
בהירות

היום אני יכולה לכעוס על דבר מסוים,
ואני יכולה להסביר לך את הרגשות כולם.
אני כל כך יודעת מה אני מרגישה בתוכי,
שום דבר כבר לא מבלבל אותי.
אני יודעת שאהבה היא לעולם ללא תנאים.
אני יודעת שמותר לכעוס לפעמים.
שכעס הוא ציפייה שמתאכזבת,
ואז לא להרגיש כל כך נבגדת.
אני יודעת שיש בי דברים שזקוקים לשיפור,
אני יודעת שהם פשוט קיימים בלי תירוץ הסיפור.
אני יודעת שאני צריכה להשתדל לשנות,
את דפוסי האתמול שנתבעו בי,
והם לא בהכרח "מתנות טובות".

25.3.04
להיות גם לבד וגם בטוב.

זהו, זה הזמן להתחיל לחיות לבד,
להתחיל להיות אני, ולעזוב את השאר בצד.
להפסיק להיות תלותית בהקשבת אחרים,
ללמוד להמשיך, לחשוב פחות על הדברים.
למלא את החלל שנותר בי,
בחיות, שמחה ובמחשבות הטובות שבתוכי.
לא לחשוב כל כך הרבה,
לתת לראש לנוח עם זה.
לזרום עם החיים, בכל יום מחדש,
לשים לב יותר לסובבים ולמה שנדרש.
להרגיש ביטחון להיות עסוקה פחות בעצמי,
לענות בשמחה על שאלות "מה נשמע?"
ולהאמין בתשובות שאשמע מפי.
ללמוד להיות אחראית ושותפת אמת.
להיות מלאת מרץ לדברים נוספים שחשובים באמת.
להיות בוגרת במעשים ולא רק במחשבות,
להוציא לפועל את כל מה שציפיתי להיות.

29.3.04
אני צריכה לומר לו...

אני צריכה להיפגש אתו ולומר את הדברים,
לומר לו שבילדותי הוא פגע בי עמוק בפנים,
שלא משנה אין ספור התירוצים,
את הפצע שעשה בנשמתי אי אפשר להעלים.
הוא פגע בנשמתי, פצע שאי אפשר להתעלם,
"בזכותו" יש לי חיי זוגיות מיוחדים באופן מעניין.
את הפצע העמוק הוא לא יוכל לרפא,
אבל הוא יוכל לדאוג שלעולם לאחרת זה לא יקרה.
הוא ייקח אחריות על מעשיו,
ויספר לאשתו את העוול שעשה בנעוריו.
הוא ידאג שהדבר לא יקרה לבתו,
ויפתור את הנושא עם אשתו.
אינני רוצה שיאמר לי דבר,
שום מילה לא תעזור ולא תשנה כבר שום דבר...

29.3.04
אשמה

אני לא אשמה שזה נמשך ולא הפסיק,
אני לא אשמה שלא פניתי למשהו שיקשיב.
אני לא אשמה שבגרתי עם הסריטה הזו,
זה לא היה באחריותי להחליט מה רע ומה טוב.
ידעתי שזה לא צריך לקרות,
אך לא ידעתי בדיוק מה זאת.
כאשר בגרתי קצת וידעתי מה המשמעות,
וידעתי שהוא מקיים איתי יחסים שלא אמורים להיות,
כבר לא יכולתי לסגת כל-כך,
הייתי חלשה לעמוד מולו ולדבר על כך.
הוא במילא היה חזק ממני בהרבה,
ובמילא עשה בי את המעשה,
אז לא התנגדתי יותר,
התעייפתי להילחם בו והוא לא ויתר.
נתתי לו במה לעשות בי מה שחשב,
בכל תנוחה, בכל שעה, בכל מצב.
ראיתי בזאת חלק מגורלי,
אין לי דרך לצאת מסבך אחריותי.
אם אפסיק זה יקרה אולי לאחיותיי,
אם אומר זאת יתביישו הוריי..
לא היו בי מילים לתאר,
את מה שעלי עובר.
ולכן לא אשמתי שזה נמשך ולא הפסיק,

הייתי בסך הכל ילדה קטנה, חלשה,
שלא ידעה איך לספר,
למי שיכול להקשיב...

1.6.04
התשובות רק בתוכי

לפעמים את התשובות יש לחפש,
רק בתוך עצמך!
לנבור בעומק הנשמה,
ולמצוא את הדבר שמעורר חוסר מנוחה.
כיידוע לא תמיד יש למי להגיד,
לא תמיד תוכלי לשמוע עוד דעות מסביב.
יש דברים שייפתרו כנראה רק עמוק בפנים,
במקום שאותו איש לא ראה,
ואיש לא יבין.

20.6.04
הלאה

מה שמתבהר יותר מיום ליום,
זה שאי אפשר למחוק את הדבר האיום!
אי אפשר להעלים את מה שקרה,
למרות שאני רוצה כל כך לחיות בתוך אשליה.
אשליה שכלום לא קרה, שהכל בעבר ורוד,
אין לי כוח לחיות בזה עוד ועוד.
כבר אין הבזקים ואין רגעי היסטריה קשים,
אך עדיין כבד על הלב עמוק, עמוק בפנים.
עמוק בפנים יש עוד צער שלא נגמר,
אני רוצה להשתיק אותו עד כמה שאפשר.
צריך ללמוד לחיות עם הכאב,
אבל איך אפשר לעבור יום ועוד יום, ולבד כל כך בלב?!
כי אי אפשר להזכיר לאהוב בכל עת,
וכי אני רוצה להתעלם מן האמת.
אני לא יודעת איך ממשיכים בלי לחוש פגיעה,
אבל אני יודעת שחייבים להמשיך גם עם מה שהיה.

20.6.04
אמא-

היית איתי במקום שכואב באמת,
במקום שלא בכל זמן יש רשות להיכנס.
היית איתי כשהרשתי לעצמי לומר,
זה הרס בי משהו שלעולם לא יהיה שוב מוגמר.
כאבת איתי את הכאב שלי,
בכית איתי את הדמעות שבי,
חיבקת אותי את החיבוק שהיה כל כך חסר,
ביקשת סליחה על שלא דאגת שזה לא יקרה יותר.
כל כך היית איתי עמוק בפנים,
פתאום כל כך הבנת את הכאב שנמשך שנים.
החלטת לטפל במצב בעצמך עם אבא,
ולפתע כל האחריות הכבדה ממני פגה.
ויכולתי לספר לך כמעט הכל,
בלי לחשוב שזה יהיה לך קשה ושעלייך זה גדול.
אני כל כך שמחה שהיום יש לי אותך,
את האמא שבמשך שנים חיכיתי לך.

תודה לך אמא יקרה,
שאת איתי באמת,
לא רק באשליה.

20.6.04
המשוכה האחרונה.

הדרך לעבור רק עוד מסוכה אחרונה,
היא להתנתק בפעם האחרונה.
מכל מי שמקשיב תמיד בלילות,
מכל מי שמציע תמיד את העצות הנכונות.
לנתק את כל חבלי ההצלה,
ולעלות לבד על האנייה.
אני צריכה להתנתק מכל החבלים,
לעשות את הצעד האחרון לקראת רוגע בחיים.
לעשות את ההשלמה עם מציאות הבורא יתברך,
לקבל הכל באהבה ולמרות הכל מבלי לשכוח.
לא להילחם יותר עם המציאות הכואבת,
לקחת הכל ולהמשיך לדרך אחרת.
אני צריכה להכריח את עצמי להישאר לבד,
ולא לשמוע עוד אף אחד.
לשמוע רק את הקול שבפנים,
שזועק להמשיך כבר בחיים.

30.6.04
איפה אתה???

למה אני לא יכולה לדבר אתך,
למה אני לא יכולה לבכות בלי לומר מילה?
למה כל בכי לחלשה יהפוך אותי?
למה אני כל כך רוצה לדבר ואין לי עם מי?!

אתה האדם הקרוב אלי ביותר,
אתה לא עייף מידי להקשיב לאחר,
אתה עייף, עסוק ולא חשוב מה-

אני צריכה לדבר,
אני צריכה אותך...

12.6.04
איזה מזל...
איזה מזל שיש חושך ואתה לא רואה את דמעותיי,
איזה מזל שיש חושך ואני מצליחה להסתיר את שקריי.
אני נכנסת שוב למערבולת שממנה קשה לצאת,
כל דיבור עם משהו אחר לא עוזר באמת.
אני לא יכולה להכביד עליך- אין לי רשות,
הלא גם אתה רוצה לחיות באשליה,
שלא נחזור על אותה טעות.
אולי על שנינו להבין לעולם,
כי למשך כל חיינו נצטרך להשלים עם הקיים.
נצטרך להשלים עם כאב ופחד על אז,
נצטרך לדעת שאת הדיבור אי אפשר להשתיק לעד.
נצטרך להשלים שכל כמה זמן מחשבות יעלו,
ואיתן רגשות מבולבלים מדברים שקרו.
תצטרך להחליט פעם אחת בבירור,
אם אתה מסכים לחיות עם לב שבור.
אולי הגיעה שעת חשבון הנפש,
להחליט האם להמשיך את החיים איתי אתה חפץ?
האם אתה מוכן לשמוע אותי בכל עת?
האם תשלים עם חיי הנישואים השונים כעת?
תשכול האם באמת אתה מוכן,
להשתדל להיות מסור להקשבה בכל רגע וזמן.
גם אחרי יום עבודה מפרך,
גם עם מחשבות אחרות טורדות כעת.
אולי הגיעה שעת האמת-
האם אתה מוכן לקחת הכל כעת???
את כל החבילה,
את הטוב שבי ואת הרע.
אחרי שתשקול זאת באמת,
אולי אוכל לומר לך תמיד את האמת.
אולי לא אצטרך לשקר שוב,
אולי אוכל לומר לך על פחד בכנות,
אולי נגיע כך לימים יותר שלווים,
אולי אחרי הכל נהיה גם לתמיד מאושרים.
12.6.04

אותך ואתך.

האשליה שהכל יעלם התפוגגה,
לעולם לא אוכל לשכוח את שהיה.
לעולם הכאב על כך לא יחלוף,
ואף פעם לא אוכל להבטיח כי הזמן את הכל ישטוף.
עד סוף חיי אצטרך להיות בין כאב לשמחה,
עד סוף חיינו נצטרך להיות יחד באותה הסירה.
אני לא רוצה להיות תלותית בכוחותיך,
לא רוצה להישאר בשפיותי רק בין זרועותיך.
לא רוצה להעציב אותך יותר,
לא רוצה לפול נטל על אחר.

אבל שום מילה לא מרגיעה אותי
מלבד מלותיך שלך...
ושום חיבוק לא מעביר את עיצבוני
מלבד חיבוקך...
אני יודעת שאסור לי בכלל לצפות,
אבל בבקשה תשתדל להקשיב לי יותר מאשר פחות.

12.6.04
אי אפשר יותר לברוח...

אני יודעת שיש עוד דברים לא פתורים,
אך אני כל כך מתביישת לתת להם מילים.
במשך כל הזמן שחלף,
רציתי להתעלם מכך.
לא הייתי מסוגלת להתמודד אתם,
לכן שכנעתי את עצמי שהם לא הפריעו מעולם.
אבל למה הפחדים חוזרים אלי?
למה אני לא מוצאת מנוחה למחשבותיי?
מדוע שוב הדמעות שוטפות את לבי ואת עיניי?
מדוע שוב איני יכול להתייחד אתך,
ולהיות כנה במלותיי?
שיעזבו אותי כבר כל המחשבות,
אני מפחדת שוב בפחד התנסות.
מפחדת ליפול שוב לתהום עמוקה,
מפחדת שוב לאכזב אותך.
אין לי דרך לברוח מהדברים המאיימים,
אני חייבת למצוא להם בעולם הזה מילים.

4.7.04
בדידות שלא תיגמר לעולם

אני בוכה על הבדידות הזו שלעולם לא תיגמר,
על בדידות במקום שלא מרגיש אף אדם אחר.
המחשבות שעולות מכל מילה או זיכרון,
הכאב שנשאר רק אצלי- בלי שאף אחד יחוש בשברון.
הלבד הזה שלא ייגמר,
אין למי לספר.
אי אפשר להישאל לבד עם הרגשות,
אני לא יודעת בעצמי אלו מילים מתארות,
לדעת שקרה בבית דבר איום,
ובעצם כולם עוברים לסדר היום.
ועולה שמו בהרבה שיחות,
ואני נוכחת, שומעת ונגמר ממחשבות.
זה לא שכל מילה מזכירה את מה שקרה,
זה שהרבה דברים מזכירים שבכלל זה היה.
בשברירי שניה נזכרים בזה בלי סוף,
ולאחר הרבה שברירים,
את החומה שבי מצליחים לנתוץ.

4.7.04
בועה שחורה

פגיעה כזו לא חולפת לעולם,
שום טיפול לא יהפוך את הכל למושלם.
אפשר לחיות יותר בטוח,
בלי פחד שאשים קץ לחיי ברגע שהלב קרוע.
אך החיים לעולם לא יהיו מתוקנים,
לעולם לא אחיה כמו אחת שגדלה בחיים רגילים.
תמיד יהיה כאב ומליון רגשות,
שיישארו אצלי בלבד עמוק, עמוק במחשבות.
איתן נתמודד אני ואתה לבד,
בלי שמשהו יכול לתאר בכלל מה עובר עלינו בלבד.
נצא ונחזור מהמסלול הנורמאלי,
כמעט כל החיים, מלבד כמה ימים של שפיות בנאלית.
הוא הרס לי את החיים מתחילתם ועד סופם
והאשליה שאחיה כמו כולם,
היא טעות מרה,
היא האשליה למחוק את מה שקרה.
ועם מה שקרה אי אפשר לחיות בשלווה,
תמיד ניכנס ונצא מתוך בועה שחורה.
לפעמים רק אני בפנים, לפעמים שנינו,
לפעמים לא נראה את הבועה חודשים, אולי שנים,
ולפעמים לא נדע עד מתי תישאר אצלנו.
למרות הכל נמשיך לחיות,
נקבל הכל באהבה ונחייך לבריות,
נהיה מכושלים יותר ויותר ביחד,
נדע שלעולם לא תהיה זוגיות יותר מוצלחת.
אמשיך להכיר את הסימפטומים שבהם הכל שוב מתחיל,
אדע לעשות הצגה ביום שהכל כרגיל.
נצא מעצב לשמחה הרבה פעמים,
אדע להעריך יותר ויותר אותך,
לבקש סליחות,
ולהודות על מליון רגעים.

4.7.04
אבא

אבא- הייתי רוצה לספר לך הכל,
לספר לך עד כמה פגע בי האח הגדול.
לספר לך מה היה בלי שהיית שואל,
לומר לך שיש לי בעל מקסים, ששומר ומייסורים גואל.
לספר לך למה אקדח אין ברשותנו,
לספר לך שיכולתי להרוג את עצמי אם היה אצלנו.
לא להתבייש בכך שיכולתי למות,
להסביר, ושתאמין לי שרק רציתי שהכאב יפוג.
לספר לך על 7 שנים קשות עם בעלי,
לספר לך שהיום כמעט יצאתי לחופשי.
שתאמין שבי הוא פגע מאוד,
שבעיניך תחבק אותי, ולא תיתן לי עוד לרעוד...

14.7.04
קטבים

שוב אתה בקצה אחד ואני בשני,
וכל אחד חושב שהדרך ארוכה עד הצד השני.
אני תוהה אם הצטרך תמיד,
לשמור על מחשבותיי רק לעצמי.
לשקר בכל פעם שמשהו עולה,
לעשות כאילו הכל אצלי טוב ויפה.
אני לא יכולה לשקר שוב,
אני לא יכולה להיות לבד!
אני לא רוצה לשחק משחקים,
אני רק רוצה שנחשוב בקו אחד.
ואני לא יודעת עד כמה זה אפשרי.

אתה יודע בדיוק שעכשיו אני שוקעת,
אתה יודע בדיוק ממה אני בורחת.
אתה יודע שמלותיך הם כמו קסם,
אתה יודע מה יציל אותי בעצם,
אבל אתה בוחר להתעלם.
אתה נהנה מהאשליה שזה יעלם.
אתה לא נמצא לשניה בשביל לתמוך,
מאמץ קטן בשביל להוציא אותנו מהדמעות.
אתה בטח חושב- אני אלמד אותה,
כך היא תדע שהיא צריכה להתמודד עתה,
אך אתה טועה, להיות לבד זה לא הפתרון,
זה רק מקרב אותי יותר ויותר לתהום.
אני לא יכולה לשתוק, ולא רוצה לשקר,
אני לא יכולה אתך להיות, וכן רוצה חבר.
אני מתרחקת ממך את המרחק שלך ממני,
והדרך מתרחקת ומסתבכת לחזור למה שאני.
אולי אתה כבר לא מאמין בי,
לא מאמין שיש משהו אחר בצדי השני.

29.7.04 השעה: 14:30.
הפגישה

נפגשנו אצל המטפלת לשיחה,
כל כך פחדתי אך הרגשתי גם הקלה.
הוא היה נראה גמור מבפנים, אכול מצער,
אני סיפרתי לו קצת ממה שעלי עבר.
על כל הפחד שהוא טמן בנפשי,
על הכאב העמוק שפועם בתוכי.
הוא ביקש סליחה, ואמר שלא מבין מדוע,
הוא נתלה בתקופות קשות בחייו לפרש את הגרוע.
אני אמרתי ששום קושי לא מהווה סיבה,
לפגוע במשהו אחר, בילדה קטנה ותמימה.
דיברתי על הבושה שנשארה בי,
והוא קיבל אותה עכשיו במקומי.
הוא היה אכול מצער, לא ידע כיצד לכפר,
קיבל בכבוד את התנאי והצטער, והצטער.
אבל בתוך עצמו הייתה לי הרגשה,
שהוא עדיין מאשים במשהו קטן את התקופה הקשה.
הוא אמר כשהוא חושב על זה הוא רוצה למות,
אני אמרתי לו שיתמודד ורק כך יקבל חיוּת.
השיחה הסתיימה, הוא מהחדר יצא,
ואני הרגשתי המון הקלה, ותחילת דרך חדשה.

29.7.04 השעה: 20:30.
יום הולדת בבריכה.

אהובי שלי...
לפני 7 שנים, ביום הולדתך,
קניתי לך שעון-
לא חשבתי שנספור כל כך הרבה דקות של שיברון.
אבל כך היה, ובמשך 7 שנים,
אנו עברנו חברות לא של בני חורין.
היום אחרי 7 שנות רעב לשפיות,
הכאב הגדול עבר, ונשארה בנו המון חיוּת.

אני רוצה להודות לך בעלי היקר,
שבכל הזמן הרב שעבר,
היית לצדי ללא חת.
נשאת אותי על כנפיך כל העת.
גם כאשר היה נדמה לי שאני לבד,
הייתי קרבית ולא האמנתי באף אחד,
חיכית שהזעם יחלוף,
חיכית לי ואהבת עוד ועוד.
הקב"ה ששומר עלי מקרוב לאורך שנים,
שלח לי אותך כמלאך ממרומים.
אהובי- תודה שאתה נשאר לצדי,
ותודה על כל התמיכה שמסביבי.
אני יודעת שלא הכל מושלם תמיד,
ולפעמים אתה משתגע מנזקים שאני עושה באופן מחריד,
לפעמים עוד פירור של זיכרון מעציב,
לפעמים הדמעות זולגות ללא סיבה אמיתית,
אך עוד רבות השנים לפנינו,
ואחרי הכל, שום דבר כבר לא יכול הפריד בנינו.
אשתדל לגמול לך רק טוב,
הקב"ה ישלים את רוב.
אוהבת אותך בכל לבי.

29.7.04 השעה: 22:00.
והכל הסתיים בירייה,
בלי שנשאר מה לומר,
בלי דרך להגיש עזרה,
כל הסיפור פשוט נגמר.
כולם נשארו שבורים, המומים,
מחברים פיסות מידע לסיפור חיים.
מתחת לפני השטח קרה הגרוע מכל,
הכל הסתיים לפני שנותר משהו לסגור.
ועם כל השיברון לכולם עוד יש,
בתוך הלב חלקה קטנה של שקט,
שבה הם יודעים באיזה שהוא מקום,
שהסוף- לבסוף הוא הדבר הנכון...

"ישנן ירידות, אך התנועה בכללה-
תנועת עלייה היא.
אפילו בעת הירודה, אין זה אלא כמו
מילויי הירח ומיעוטו,
גאותו של ים ונסיגתו,
הערנות והשינה,
שלמרות ניגודם,
הם מחוללי חיים שלימים."
(אורות הקודש, הרב קוק זצ"ל)

אז השארתי מילים,
שידברו במקומי...