זאת הפעם הראשונה שאני מדברת על זה עם אנשים שאני לא מכירה ובעצם מוציאה את הסיפור הזה...
כשהייתי בת 15, היה לי חבר, בערך 6 חודשים.
מאז עברו קרוב ל-6 שנים.
הוא היה בן 17, בהתחלה הכל הלך מאוד יפה, היינו נפגשים, יושבים שעות ומדברים, משחקים במחשב...הייתי בטוחה שמצאתי חבר נפש. חבר הכי טוב.
היינו חבורה כזאת, של כמה חברות והוא וחברים שלו, שהיו חברים של חברות שלי... כיתה ט'.
יום אחד היינו אצלי, היינו לבד בבית. ובחיים לא חשבתי שזה מה שיקרה.
זה גם קרה שוב ושוב פעם אחרי פעם במשך 4 חודשים. עד שמצאתי את האומץ לקום וללכת. פחדתי שהוא ידבר, אבל באיזשהו שלב כבר לא היה לי אכפת. הייתי.. הייתי כלום. סמרטוט.
דם, סימנים כחולים, לא אכפת לו. ככה נראה הפעם הראשונה שלי.
אחרי שניתקתי איתו את הקשר, הוא הלך לחברים וסיפר ש"שכבתי איתו", שאני "נותנת", היו צוחקים עליי בבית ספר. ולי לא היה את האומץ לקום ולהגיד משהו למישהו.
הייתי ילדה טובה, עד היום לא עליתי על טרמפ אחד ותמיד נזהרתי. ובסוף זה הגיע מהבנאדם שהכי סמכתי עליו בעולם.
אחרי זה לקח זמן, והיה לי חבר שוב. אחרי שנה ו-8 חודשים ביחד, הוא שמע את הסיפור, הוא וחברה שהיתה לי אז. היו הראשונים ששמעו על זה.
יום אחד היינו כולנו בים ולהפתעתי מצאתי אותו עומד ומדבר עם אותו בחור שהיה מסתובב איתנו באירועים כאלה ואחרים... ועזבתי אותו.
ועכשיו שוב חבר חדש. הוא יודע, והוא מנסה להבין.
נפרדנו כמה פעמים כי אני לא מסוגלת להכנס לקשר מחייב.
באחת הפעמים האלה, ניסיתי לצאת עם מישהו אחר. וסיפרתי לו את הסיפור. קיוויתי שהוא יבין, שלמרות שאנחנו כבר בצבא, ו"ילדים גדולים", אני לא כל כך מסוגלת לתת לו לגעת בי. קשה לי. אבל הוא לא הבין. הוא רצה שניפרד, והחליט שאני לא נמשכת אליו ושיש לי בעיות.
יש לי בעיות. אנסו אותי בגיל 15 ועד שהייתי בת 18 אף אחד לא ידע על זה בכלל.
אני מנסה להתגבר, וזה בכל זאת חוזר, גם 6 שנים אחרי.
כשאני רואה אותו, זה חוזר.
כשאני מנסה לישון לפעמים זה חוזר.
כשאני עם חבר שלי שאני כל כך אוהבת, זה חוזר. והוא מחבק ואוהב ועוזר ומנסה להבין.
אבל זה לא משהו שאפשר להבין, נכון?
כשהייתי בת 17, פגשתי ידיד בקניון, הוא עבד שם וביקש שאני אבוא להגיד לו שלום בכניסה האחורית של החנויות. חיכיתי לחברה, וישבתי איתו בנתיים. הוא ניסה לנשק אותי וסירבתי, ואז הוא דחף אותי על הריצפה וניסה להשכב עליי והכניס לי יד לחולצה.
היה לי פלאשבק, "טריגר", ואני לא יודעת מאיפה שאבתי את הכוח לבעוט בו ולברוח משם.
מאוד קשה לי לסמוך על אנשים מאז.
כשהייתי בת 19, קפץ עליי מישהו בחדר מדרגות כשחזרתי בלילה ושכן שלי הבריח אותו כי הוא שמע צעקות והוא בדיוק הגיע. שבריר של שניה שהציל אותי שוב.
בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד פה בנות,
זה לא לוותר, החולים בנפש האלה נמצאים בכל מקום רשע או מאוד עצבני , וזה לא צריך להפיל אותנו. להחליש אותנו. ולמרות הכל צריך להמשיך בחיים ולהיות חזקות כמה שאפשר.
ולא להוריד מהערך של עצמך,
ולא להתפשר.
ואם הוא לא מבין- מה שגם קורה, אז זה ההפסד שלו להכיר בחורה מדהימה!
בסופו של דבר, זה סוג של אמצעי סינון, כי מי שמבין את זה ומבין שזה קשה, יקבל אותי עם הפאקים שלי שכנראה במשך החיים זה אחד מהם. הסיוטים, התגובות, הפחד. אני לא עולה לבד הביתה, ולפעמים כשאני עם חבר שלי אני בוכה. ולפעמים סתם ככה אני נזכרת בזה ונכנסת להסטריה. ואם מישהו קופץ עליי מאחורה, זה כואב, כי למדתי להתגונן...
זה קשה,
זה הכי קשה.
אבל אין ברירה עצוב